מלחמה ושלום

גדלנו כאן ולמדנו על בשרנו שמלחמה זה דבר רע. כשהיינו ילדים דקלמנו שירים שילדים כתבו אחרי מלחמת יום הכיפורים – והתפרסמו בספר "השלום שלי". דורות של ילדים מחפשים את השלום ואיפה הוא. האם הוא מתרחק?  עלינו להזכיר למדינאים שבשביל זה הם נבחרו, לעשות שלום – לא מלחמה, כי לכולם ברור שמלחמה זה דבר רע, גם אם היא צודקת.

גם את המושג ניצחון רצוי לאוורר טיפה, ולהוציא לחופשה ארוכה. מלחמות ישראל האחרונות הוכיחו לנו שאין מושג יותר מעורפל מזה. המילה ניצחון הפסידה בשדה המערכה.

המלחמה הזו הצליחה להחריב לא רק בתים, עסקים, מפעלים חורשים ויערות... בעיקר בתוכנו היא זרעה חורבן רב. ממצב של קונצנזוס מוזר, היא העבירה אותנו לאותו מצב מוכר, כואב ושסוע. היא  ניפצה את אותם חלקים שהיו סדוקים ואף התעלמנו מהם. חולאים של החברה וחוזקים שלה באו לידי ביטוי ובהקצנה.

אנחנו העורף שהוגדר חזק - עמדנו בפני התמודדויות בלתי אפשרויות כמעט, בהמון תחומים. הגדולה שבהן היתה עם חוסר הידיעה כמה זמן זה ימשך, מה עוד עלול לקרות ואיזה עוד מחיר נצטרך לשלם. סבלנו, גם אם הפכנו פליטים וגם אם נשארנו בתוך המלחמה. כהורים, נאלצנו להתגבר על מצוקותינו למען שלום הילדים ולא תמיד הצלחנו. בעלי החיים איבדו את הצפון ואפילו הציפורים לא צייצו.

יש למלחמה הרבה פצועים, עוד יותר מכפי שמקובל לחשוב, ובטח הרבה יותר ממה שיודעים לסקר עיתונאים.

הצפון כולו פצוע. העצב נמצא בכל מקום. ניבט מעיניהם של האנשים. נשמע בקולם. גם מי שמתקשר לברר מה נשמע ולא גר כאן, נשמע מדוכדך.

זו הזדמנות גם לזכור, שאחוז ניכר מתושבי הצפון הם ערבים. גם בימי שלום, החברה הישראלית שוכחת את העובדה הזו, והתקשורת כמעצבת דעת קהל מובילה את המגמה החמורה, שמקצינה בימי המלחמה. ההתעלמות נמשכה, למעט מקרים יוצאי דופן שלא שיקפו נכון את המציאות והגבירו למעשה את הניכור והבידול בינינו.

ולמה זה חמור? כי נוצרו פה שני נרטיבים, וחומה של חוסר ידע חוצצת ביניהם. החברה הישראלית חייבת לחתור לשינוי המציאות בה לערבים יש את כלי התקשורת שלהם, המידע והסיפור שלהם ולנו התקשורת מספרת את הסיפור שלנו. מתי זה מסוכן? כשהניכור והבידול מתפוצצים לנו מול הפרצוף, ראו ערך אוקטובר 2000.

מצפון תפתח הטובה

אנחנו תושבי הצפון חייבים לשנות מציאות זו. החברה שלנו היא רב גונית. מותר להשמיע דעות ורצוי להקשיב להן. אפשר להתווכח, אבל אסור להתעלם. במלחמה היתה כמעט התעלמות מוחלטת מצד מרבית ערוצי התקשורת הישראלית ממאות אלפי הערבים שספגו את נזקי המלחמה. חלקם אפילו, דרוזים ובדואים שנלחמו בחזית ונהרגו. נוצרים ומוסלמים משרתים גם הם בכוחות הביטחון, ובכל המערכות שתפקדו בזמן המלחמה, כשהעורף היה חזית. כלומר כולנו נאלצנו להלחם.

בחסות ההתעלמות הזו, כך גם הממשלה מתעלמת עשרות שנים ממצוקותיה של החברה הערבית ובעיותיהם החמורות של הישובים הערבים. המצוקות של הישובים גולשות אלינו ומשפיעות למעשה על כולנו, כי אנו חיים יחד. אני מקווה שהתמיכה של הממשלה לישובי הצפון תעשה בצורה שוויונית כלפי כל הישובים שספגו פגיעות ישירות. לצערי, ההיסטוריה מלמדת שיש מקום לספק בעניין הזה.

מדברים עכשיו על תנופת פיתוח, ורבים מאתנו חוששים מהמגמות הללו. הפיתוח צריך להיות מושכל ותוך שיתוף אמיתי של הציבור הפצוע שחי פה, ולא בסגנון הישן והפגום של "נעשה ונשמע".

גל בקורת עצום עולה בימים אלה, כלפי הדרג המדיני והצבאי, כלפי הממשלה שזנחה את העורף, ויתכן שרוב הביקורת מוצדקת. גם אנחנו כחברה, כאזרחי המדינה, צריכים לברר עם עצמנו בימים אלה מה קרה, ברמה האישית וברמה הציבורית. כולנו נשתפר אם נדע להפנים ביקורת, בצורה עניינית.

התקשרתי כדי לומר שאכפת לי

כעת אני מציעה – צרו קשר, גם עם החברים הערבים שלכם, שאלו לשלומם, איך הם מרגישים ומה דעתם. ספרו להם גם את קורותיכם. זו שעה קשה לכולנו, ולמרבה הצער עוד נעמוד בפני שעות קשות, לכן חשובה הקרבה בינינו, ההבנה וכל תמיכה אפשרית. איכפת לנו ממה שקורה סביבנו ומצוקה של אחרים נוגעת לנו, כי אנו נוגעים אחד בשני, באופן ממשי ויומיומי.

ליאורה אהרון

18.08.06