פגישתי עם מנהל מחוז הצפון של המשרד להגנת הסביבה, שלמה כץ, התקיימה באותו יום בנצרת. מעבר לכתפו יש שלט: "תוצאות ולא תירוצים".

חזון ל 20 שנה

כץ מנהל את המחוז הצפוני כבר עשר שנים. "המחוז יושב על מקורות המים של המדינה ולכן עיקר העבודה שלנו זה מניעת זיהום מקורות המים. שליש ממקורות המים נמצאים באגן ההיקוות של הכנרת. 50 אחוז ממקורות המים של המדינה מגיעים מכאן, מהצפון. זה הנושא העיקרי שמעסיק אותנו והנושא השני הוא שמירה על הריאה הירוקה של מדינת ישראל. כל תושבי מדינת ישראל יבואו עכשיו בפסח לצפון, כי הם מחפשים שטח ירוק. כשהגעתי למחוז כתבתי חזון ל 20 שנה קדימה, היום זה לא נהוג שמסתכלים כ"כ רחוק. שמתי סיכות על המפה שעל הלוח, אלו מפגעים יש במחוז שיש להוריד. עשר שנים, ועדיין לא הורדתי את כל הסיכות מהלוח. האמת היא, שהרבה דברים לא השתנו מאז".

אז מה נשתנה, האם אתה רואה היום את התמונה באותו אור כמו לפני עשר שנים?

"מקורות המים והריאות הירוקות הם גם היום הנושאים שנמצאים על הפרק וכך זה יהיה גם בעוד 20 שנה. אני חושב שהיום אנחנו שומרים הרבה יותר מבעבר, למרות לחצי הפיתוח, גידול האוכלוסייה, מגמה של מעבר מפעלים מאזור חיפה לצפון, בגלל מחירי הקרקע. למרות כל זה, כשמפעל עובר הוא עובר בסטנדרטים אחרים, כלומר במצב אחר מאיך שהוא היה בחיפה".

ומבחינת התפיסה שלך את התפקיד, משהו השתנה?

"כן, בהחלט. היום אני מבין שהאזרח והסביבה הם הלקוח, זה מעבר לכל ספק. באתי לתפקיד, עם ידיעה מובנית כבוגר טכניון וכבעל תואר שני במשאבי הסביבה והצבתי יעדים ומטרות, בלי לקחת בחשבון שהסביבה והאזרחים הם הלקוחות. היום אני מבין שאנחנו צריכים לספק את הצרכים הללו כי האזרחים הם אלה שמשלמים לנו משכורת והמצב כרגע, שאת מראיינת אותי זה חלק מזה".

אז תגיד במי ובמה אתה משקיע את הזמן שלך כמנהל?

"את רוב הזמן אני משתדל להשקיע בחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך. אני צריך לאפשר לחברה שלי את העבודה השוטפת להסרת המפגעים, ביומיום ואני צריך להשקיע קדימה מה אני רוצה לראות כאן, אלו סוגי תעשייה, חקלאות ותיירות. תפקידי לקבל החלטות שיש להן השפעות ארוכות טווח".

אי אפשר בלעדיכם

"קשה איתכם", הוא אומר ומתכוון לארגונים לשמירת הסביבה, "אבל אנחנו צריכים להתמודד עם הקושי הזה ואי אפשר בלעדיכם, כלומר אם לא הייתם, היינו עובדים פחות טוב". כץ מציין את החשיבות הרבה של הקשר עם הארגונים, של שיתוף הפעולה איתם ואת גיבוש השורות בתוך הארגונים עצמם.

ומה יש לך לומר על האקטיביזם?

"במדינה וכך גם בסדר יום הציבורי, זה לא נושא בולט. אני חושב שאקטיביזם סביבתי הוא דבר חיוני ביותר, אבל לצערי אנחנו לא מדינה של אקטיביזם בכלל. התושבים כאן רדומים בכל התחומים. אנשים עסוקים בצורכי הקיום היומיומי".

כץ מבדיל בין פעילותם של הארגונים בעבר לפעילותם כיום: "אין ספק שיכולת האחדות וגיבוש השורות בקרב הארגונים, הם שמים וארץ. היום המשרד לא יכול לזוז צעד אחד בלי להתחשב בארגונים, בכל הרמות: שר, מנכ"ל מנהל מחוז וראש רשות מקומית".

אולי קצת יותר מדי?

"יותר מדי, זה לא. אבל יכול להיות שהמדינה לא היתה קמה אם היו אז ארגונים ירוקים. כל מה שנעשה אז, היום לא היה עובר".

בשלב הזה אני מזכירה לכץ שהארגונים קמו בגלל המגמה של "נלבישך שלמת בטון ומלט", שאותה צריך היה לרסן.

ההיי טק של הטיפול בפסולת

השורשים למשבר האמון מצויים במקומות שונים. ברמה המקצועית יש לכך כמה היבטים: כשיזם של מתקן מסוכן מפרסם את תוכניותיו, והציבור חושש כי הוא עלול לסכן את בריאותו, נוצר משבר אמון וחשש לניגוד עניינים, כשהמשרד נוקט עמדה ברורה המצדדת ביוזמה. החשש הוא כי בעתיד הדבר ישפיע על הפיקוח, שהרי אין גורם מפקח אחר בשטח מלבד המשרד. המשרד מגן לא אחת על מפעל במקום להחמיר את הפיקוח לפי התקנות הקבועות בחוק שהוא עצמו מופקד על אכיפתן.

מתקן הפירוליזה באעבלין הוא דוגמה טובה לכך.

אמרת שתפקחו על כך שלא תגיע למתקן פסולת רפואית, איך זה בדיוק אמור להתבצע?

"מתקן הפירוליזה שהוקם באעבלין, זה ההיי טק של תעשיית הטיפול בפסולת. כמו שמדינת ישראל מובילה בתעשיית הטיפול במים וכמו שהיא מובילה בתחום האנרגיה הסולארית, כך נוביל גם את הנושא של הטיפול בפסולת ונמכור את הידע הזה לעולם. כך צריך לראות זאת, שהמדינה מביאה היי טק של טיפול בפסולת לפריפריה, זה ה'אני מאמין שלי'. איך נפקח? יצאנו למכרז ולקחנו חברה חיצונית מפקחת, בלתי תלויה, מובילה בתחום. כל זה בנוסף לפיקוח של אנשינו ושל איגוד ערים גליל מערבי. הבעיה היא שיש משבר אמון בין הציבור לשלטון המרכזי וגם בשלטון המקומי, לכן היינו חייבים לקחת חברה מקצוענית בתחום, בלתי תלויה שהיא תפקח, בשיתוף הציבור. הקמנו ועדה ציבורית שלצערי, נציגי המגזר הערבי, מתמרה, מאעבלין ומהיחידה הסביבתית ב'שער הגליל', לא הגיעו לישיבה האחרונה ואני קורא להם להגיע חזרה. אני לא חושב שמשגב וגליל מערבי צריכים לפקח על מתקן שישפיע על המגזר הערבי. כל סיכומי הישיבות יפורסמו באתר האינטרנט של המשרד".

אז במסגרת חילוקי הדעות, מי אמר שאתם היום הגורם הניטרלי בשטח?

"כמו שאמרתי אני חייב להסתכל קדימה ועם יש במדינת ישראל מחסור חמור בקרקע אנחנו חייבים למצוא חלופות גם לטיפול בפסולת. לכן אנחנו צריכים לתמוך בהיי טק של הטיפול בפסולת ולהיות מספיק מקצוענים כדי לפקח. האזרחים, מטבע הדברים חוששים מכל דבר חדש, גם אם הוא לא מזהם בכלל. תפקידנו לקחת יועצים מומחים, שיגידו זה אכן חדש אבל את החדש הזה אנחנו רוצים".

אתה שוכח, שהמתקן הוקם באזור המפרץ שהוא האזור הכי מזוהם בארץ. המתקן שורף פסולת ומהתהליך אמורים להיפלט חומרים רעילים לאוויר, והיזם מפרסם שהוא הולך לשרוף שם פסולת רפואית. איך תפקחו על כך באופן יומיומי?

"אנחנו נמצאים שם יום יום, כל זמן שהמתקן עובד. זה מתקן הדגמה בלבד, הוא עובד כמה ימים בכמה חודשים. המתקן לא בנוי לטפל לא בפסולת רפואית ולא בפסולת רדיואקטיבית".

בנוסף למתקן הזה פועלת בעין המפרץ משריפה לפגרים. שתי משרפות נמצאות במחוז הצפון, איך נתתם לזה לקרות?

"אני טוען שזה הפתרון. אני בא עכשיו מסיור באירופה, ביחד עם השר גדעון עזרא. גרמניה היא המקום הכי מתקדם ושם שורפים הכל. בכל מערב אירופה שורפים, הפחד להעשיר את הקרקע במזהמים הוא יותר גדול מהטיפול בשריפה. שתי המשרפות הוקמו כאן וזה הוכיח את עצמו. במשרפה השנייה מטפלים בבעיה של 'הפרה המשוגעת' וזה נתן פתרון לכל הארץ".

מי שמשלם את הכסף, מזמין את המוזיקה

מידע שהגיע לידינו מעלה חשש סביר כי מפעלים או מעבדות, או גם וגם, מזייפים את הדגימות כדי לעמוד בתקן.

 "בגלל זה אנחנו לוקחים חברות חיצוניות שאנחנו משלמים להן, כי את יודעת שמי שמשלם את הכסף, מזמין את המוזיקה. חלק מהבדיקות מתוכננות וחלקן בדיקות פתע. אם אין התאמה אנחנו רואים מה צריך לתקן". - ואז אנחנו נותנים הרבה זמן למזהם להמשיך לזהם, אני אומרת.

חוד מתכות בקרית הפלדה. זה מפעל חדש, אבל קודם היה שם מפעל שהיה אחד המזהמים הגדולים במפרץ, ואתם התנגדתם שהוא ייפתח שוב באותה מתכונת. רציתם מפעל חדש לגמרי, ומה שמטריד הוא איך מפעל כל כך בעייתי, בלב מרכז אוכלוסייה, קם ללא הנחיה שלכם לביצוע סקר סביבתי?

"למפעל הזה היה מסמך סביבתי, ומעבר לזה, חוד נותן למדינת ישראל פתרון לפסולת ברזל. לפני חמש שנים כל הארץ היתה מלאה בגרוטאות ברזל. עם עליית מחיר הברזל בעולם, השתלם למחזר אותו. עיקר הבעיה של המפעל הזה הוא בזיהום אוויר שהוא יוצר".

כלומר, התושבים משלמים בבריאותם את המחיר הניקיון של כל מדינת ישראל. האם כשהוקם המפעל ניתנו לו כל הדרישות למניעת זיהום אוויר, הרי אמרת שידעתם שזה מה שיקרה?

"ידענו שעם הזמן, המערכת תלך ותהיה פחות טובה, כי גם אם בהתחלה התוצאות יהיו טובות מערכת הסינון הולכת ונסתמת, ולכן, כשראינו שהיא נסתמה, כמו שחשבנו, דרשנו מתקן מיוחד לטיפול בדיאוקסינים".

למה דרשתם את זה רק בדיעבד ולא מלכתחילה?

 "כי בשלב הראשון אין צורך. זה כמו בנאדם, כשהוא נולד חדש כל המעברים בגוף שלו זורמים ולאט לאט יש הסתיידות בעורקים, וצריך לפעמים לעשות צנתור. וצריך לפעמים לשים דברים נוספים. וזה מה שעשינו, שמנו מתקן שהוא 'חגורה על שלייקס'. אני חושב שניתנו לו כל הדרישות, וכשהיה צריך להחמיר אותן החמרנו".

 הוחמרו בדיעבד, לאחר מאבק עיקש של התושבים, אני מזכירה לכץ.

נישאר בעכו, ובעניין הזרמת השפכים לים. למה מאפשרים לאל"א להיפתח בלי בריכות שבהן "ימתינו" השפכים?

"אל"א הוא מתקן שנותן פתרון לכל האזור לתמלחות, יש במדינה הרבה מאוד מלח וזה גורם להמלחת קרקעות, דבר שעלול לפסול אותן מלהתאים לשימוש חקלאי. לכן חייבים להחזיר את המלח לים וזו הדרך".

המלח הזה לא הגיע מהים, אבל עם המלח שופכים עוד כל מיני חומרים.

 "במפעלים עצמם נבנים מתקני קדם טיפול ובריכות איגום, שמבטיחים שמה שמגיע לים זה רק מלח. אנשים שלנו דוגמים שם ולכן אין צורך באיגום נוסף במסוף אל"א".

אבל דגימות של עיריית עכו הראו נתונים אחרים לגמרי. כץ גולש ומספר לנו על הצבע של השפכים ומזכיר את סוגיית מפעל מילובן והמאבק המשפטי הממושך של המשרד להגנת הסביבה להוצאת השפכים מנחל הנעמן. אבל תשובה לגבי נתוני הזיהום ממסוף אל"א שנמצאו בדגימות עיריית עכו הוא לא מספק.

לגבי תעשיות אלקטרוכימיות, לא נגולל את כל ההיסטוריה, אבל המפעל נסגר והסוגיה נידונה בתיק פירוק בבית המשפט המחוזי בחיפה, ואתם הייתם אחד הצדדים בהליך. לפני חודשיים נודע לנו, שהמפרק של המפעל הוציא מכרז לפירוק מתקני הברזל, כשהמכרז נעשה מתחת לאף שלכם. כך זכתה במכרז חברה, שאין לה שום ידע בחומרים מסוכנים. איך זה קרה רק שהדבר נודע לכם רק כשהקבלן נכנס כבר לשטח?

"טוב שגילינו את זה, עצרנו את העבודות והוא נדרש לקחת אנשי מקצוע בתחום, חלקם מהנדסי כימיה שעבדו במפעל ומכירים אותו היטב, הוא נדרש להיתר רעלים ואני חושב שעלינו על זה בזמן. כדי להבטיח את הפיקוח, אנחנו גם שוקלים לקחת חברה חיצונית שתפקח על העבודות".

כץ מציין שעובדה זו לא היתה ידועה להם בשלב כתיבת המכרז ומודה, שמדובר במחדל. כעת, למרות שלדעתו נעצר התהליך בזמן, לא בטוח שהקבלן יוכל לעמוד כלכלית בביצוע העבודות המורכבות, וייתכן שהעניין יוחזר לביהמ"ש. בעניין החשש שמתקני הברזל שעליהם יש שאריות כספית וחומרים מסוכנים יגיעו לקריית הפלדה, מבטיח כץ, שבטרם יגיעו המתקנים לקריית הפלדה, ינוקו ויטופלו.

כץ עדיין מוטרד מכך שיש במתחם תעשיות אלקטרוכימיות חומרים מסוכנים שאין לאן להפנות אותם בתחומי מדינת ישראל, ולדעתו הקבלן לא ידע לבצע זאת.

מים רבים יזרמו

מהחוף טיפסנו לתפן ושוחחנו על השפכים שמומטרים על ההר, עובדה שהתפרסמה לפני ארבע שנים.

איך אתה מרגיש עם העובדה שעברו ארבע שנים וזה עדיין לא נפתר?

"אנחנו נערכים להליך של ביזיון בית משפט", מבטיח כץ, ושוב, נאלצתי להזכיר לו שזה בדיוק מה שהוא אמר לי לפני שנה. "נערכה ישיבה עם ראש המועצה אצל סמנכ"ל המשרד יוסי ענבר, לפני שבוע וחייבנו אותם לתת לוחות זמנים. אני חושב שהזמן שעבר עשה רק טוב, כי כעת הצינור ינקז גם את שפכי הכפרים יאנוח וג'ת בדרך למכון הטיהור החדש שייפתח הקיץ בעכו".

גם במשבר ברשויות המקומיות נגענו. שאלתי את שלמה האם המצב הנוכחי שלפיו החוק מחייב את הרשויות המקומיות לטפל בפסולת וביוב הוא סביר.

כץ נאנח: "אם המדינה חושבת ששמירה על מקורות המים שלה, זה אינטרס שלה, היא צריכה לקחת את האחריות על עצמה. מה שאני אומר כעת הוא מנוגד למה שחושבים בירושלים, שם חושבים שכמה שיותר להפריט ומה שיותר להפיל על הרשויות המקומיות. אני חושב שאסור לתת בידיים של השלטון המקומי את השמירה על מקורות המים של המדינה, כי בסופו של דבר, אנחנו נשלם פי עשרה. ניקח לדוגמה את מה שקורה היום במעיינות כברי, שם עדיין, כל המים שהיו מי שתייה, זורמים לים".

מאיפה מגיע הזיהום במעיינות כברי, הרי גם שם מדובר בזיהום של מתכות?

כץ מאשים את הביוב של יאנוח וג'ת, את החזיריות של מעיליה ומרחיק עד חורפיש, אבל לא מזכיר במילה את הביובים של תפן או מפעלי אזור התעשייה מעלות שגם יכולים להיחשד כמקור סביר לזיהום במתכות. כשאני מזכירה לכץ את העובדה, הוא מסכים שיכול להיות שזיהומים מהמפעלים הללו, שנשארו בקרקע נשטפו והגיע אל המעיינות.

יותר מדי פעמים אתם עומדים לצידו של היזם, בניגוד למה שהצהרת בראשית שיחתנו, אתם שוכחים שאתם מייצגים את האינטרס של האזרחים, של הילדים שלכם.

"השוני בינינו לביניכם הוא שאנחנו, כגוף ממשלתי, צריכים לראות את הדברים בראייה הכוללת, ולקחת בחשבון שיקולים כמו פרנסת התושבים ופתרונות מחזור. עלינו לעשות זאת בצורה אחראית".

אתם יכולים להיות הרגולטור ולא לנקוט עמדה המצדדת במזהם, כפי שנעשה בכל כך הרבה מקרים.

"כשמפעלים עומדים בדרישות ועומדים בתקנות ובחוקים, אי אפשר להגיד להם לא".

אבל איך ניתן לדעת זאת מראש?

"אנחנו לומדים זאת מהמסמכים שהיזמים מגישים".

 כאן אני מתעקשת להתמקד בעובדה, שבתחום הסביבתי בפרט, כמו גם בתחומים אחרים, אנחנו מוצאים מציאות בשטח, שהיא שונה לחלוטין מההצהרות והניירות. למשל נושא המים, שזה נושא בו שלמה מתמחה, והוא גם הצהיר שהמדינה היא יצואנית מובילה בתחום של טכנולוגיות לטיפול במים, אבל המציאות כאן בשטח למרבה התסכול היא כזאת הקיימת במדינת עולם שלישי. אנחנו, הציבור והמדינה נופלים פעם אחר פעם למלכודת ומאמינים בהבטחות.

"אנחנו לא מסתמכים רק על הבטחות", אומר כץ כשהוא נע באי נוחות בכיסאו, "אלא על פיקוח ובקרה אחר ביצוע העבודות בשטח, וזו הדרך היחידה. אי אפשר לא להאמין לאנשים, אבל צריך לבקר ובמקרה שהדברים לא מבוצעים צריך להפעיל אכיפה ואנחנו המחוז המוביל באכיפה בארץ".

אתם מאפשרים לבעיות נוספות לצוץ, בנוסף לעומס הבעיות שכבר קיימות, באזור שבו נמצאים 50 אחוז ממקורות מי השתייה של המדינה.

 "זו לא ראייה מלאה. כשהגעתי למחוז היו כאן שלושה מתקני טיפול בשפכים והיום יש 33 ו~80 אחוז מהביוב מטופל. בנושא הזה נעשתה כאן מהפכה".

ואתה מרוצה מרמת הטיפול?

"זה יותר טוב ממה שהיה ותמיד יש לאן להשתפר".

אבל הושקעו מאות מיליונים במכונים הללו, ואנשי המקצוע שלכם אומרים שהמשבר ברשויות המקומיות כמעט נטרל את פעולתם.

 "אנשי המקצוע חושבים שחוק התאגידים יפתור את הבעיה והשלטון המקומי מתנגד בטענה, שרשויות חלשות לא ישלמו גם ככה. רק משק מים סגור יפתור את הבעיה".

גם כמויות השפכים גדלו מאוד.

"לכן מכוני הטיהור נבנים היום 20 שנה קדימה ובעתיד הבעיה תהיה ביכולת האיגום וחלק מהמים נצטרך להזרים לים".

שקט תעשייתי

"זה לא מחוז תעשייתי גדול, אבל יש פה כ 700 מפעלים. אין פה מפעלים בעייתיים כגון תעשייה פטרוכימית, תחנות כוח של חברת חשמל או בתי זיקוק. יש מפעלים שפוטנציאל הזיהום שלהם הוא גדול. אם מערכות הטיפול בזיהום האוויר של מפעל כמו פיניציה כושלות, פוטנציאל הזיהום שלו מאוד גבוה. יש כאן מפעלים שמוחזקים בהם חומרים מסוכנים וגם במלחמה האחרונה ראינו פגיעה במכל האמוניה בקרית שמונה. יש מתקנים של אמוניה במפעלים מסוימים בכל אזור הצפון המשמשים לקירור. מפעל נילית וגם מפעלי היי טק כמו טוואר סמי קונדקטור באזור מגדל העמק, הם בעלי פוטנציאל זיהום של חומרים מסוכנים. באזור עכו קריית הפלדה, מפעלי מילואות, קומפוסט 2000, יש בעיית ריחות שמהווה מטרד קשה. מילואות וקריית הפלדה הם מפעלי מחזור שמהווים מטרד לציבור. אי אפשר למחזר על חשבון הפגיעה בציבור. אין לנו מפעלים שמזהמים כמו תעשייה פטרוכימית באופן שגרתי. יחד עם זאת אם לא נהיה עם היד על הדופק, פוטנציאל הזיהום הוא מאוד גדול".

יש משבר אמון גדול. השר לשעבר צחי הנגבי, נשפט כעת בעניין המינויים הפוליטיים. האם אפשר לסמוך על המשרד שהוא נקי מאינטרסים?

"המשרד מוביל בתחום בידע המקצועי בתחום הסביבתי במדינת ישראל, זה התפקיד שלו. אני יכול לדבר רק על מה שקורה כאן במחוז, אנשים עובדים כאן מתוך מחויבות לנושא ומתוך אמונה שלמה בצדקת הדרך".

מה מתסכל אותך?

 "שלא הצלחתי להוריד את כל הסיכות מהלוח, בינתיים. עברו כבר עשר שנים. גם חוסר האמון מתסכל אותי, למרות שחלק מהראיון הזה נועד לבנות אמון. בראייה כוללת אני לא מתוסכל, אני חושב שנעשו כאן הרבה מאוד דברים חיוביים שקידמו את הטיפול בסביבה".

יש תחושה בקרב התושבים שאנחנו מדינת הגליל ושם מדינת ירושלים. מי בעצם מנהל פה את העסק? זה עלה מאוד חזק בסיפור תעשיות אלקטרוכימיות, כשהמחוז הביע עמדה מקצועית ברורה נגד חידוש הפעילות של המפעל לפני שנתיים, ומירושלים הגיעו הוראות שהמפעל יחדש את פעילותו.

 "הקונפליקט הזה פחת בעיקר מכיוון שהרבה ממנכ"לי המשרדים הם מאזור הצפון, למשל איתן ברושי, יעל שאלתיאלי, שי אביטל. גם השר לשעבר שלום שמחון, הוא מהאזור. זה יתרון שנציגים מהצפון נמצאים בירושלים, זה תורם לראייה שונה ואין כבר הנחתות מלמעלה כמו פעם".

בנימה אופטימית

אני מחפשת נימה אופטימית לסיים בה את הראיון. חשוב לי לומר, שכמו שאין לנו ארץ אחרת, אין לנו גם מוסדות שלטון אחרים, ואין לנו שום רצון לפרק ולבנות מחדש. זה השלטון שלנו ואנחנו רוצים אותו חזק ויעיל ובעל יכולת לטפל כראוי בענייננו. יחד עם זאת, אנחנו כאזרחים חייבים לפקוח עיין ולבקר. כמו שכץ אומר, ובצדק: אנחנו אלה שגורמים להם לעשות את העבודה טוב יותר.