הגליל מתאכלס בעשרים השנים האחרונות באופן נמרץ, והעשייה החשובה של אכלוס הגליל לא לקחה בחשבון את ההשלכות על משאבי המים. כאן חמור הדבר במיוחד, כיוון שהגליל הוא אחד מספקי המים הגדולים במדינה. ומקורות הזיהום ומקורות המים קרובים אחד לשני במידה מדאיגה. כך קרה כאשר הספקת המים ממעיינות כברי הופסקה לתקופה ארוכה בשל זיהום חמור בסולר בקיץ 2001 ובמתכות כבדות בדצמבר 2002. קידוח המים של עין זיו שבנחל כזיב, נסגר לאחרונה בשל זיהום המים בחנקות. מדובר במקורות המים העיקרים של הגליל המערבי. מקורות מים גדולים נוספים ברחבי הארץ ובאזורינו נסגרו בשל זיהום חמור או המלחת יתר. מערכות הביוב בגליל קורסות, היות והרשויות המקומיות בגליל הגיעו למצב של קריסה כלכלית. מכיוון שהביוב מטופל במדינה ע"י רשויות שונות ואין סמכות אחת שמרכזת באופן מקצועי את הטיפול בבעיות, הן נשארות בתחתית סולם העדיפויות ולמעשה אינן מטופלות במשך שנים ארוכות. הבעיה מחמירה עוד יותר נוכח העובדה שהיום מדובר בכמויות כפולות ומכופלות של ביוב שזורם הישר למאגרי מי התהום שלנו. תפרוסת הישובים בגליל משפיעה אם כן על משק המים הישראלי כולו, ולכן, למרות שהמצב אינו שונה ברשויות אחרות בארץ, אנו מתמקדים בגליל, על פי הנתונים המצויים בידנו. בדיון זה יוצגו נתונים ברורים על קריסת מערכות הביוב בגליל וההשפעה החמורה שיש למצב זה על מקורות המים של ישראל ועל זיהום נחלי הצפון ושמורות טבע בגליל. בשנת 2001 חוקק חוק תאגידי מים וביוב. כחלק ממדיניות ההפרטה של ממשלת ישראל, הופרטו גם מערכות הביוב שלמעשה, מעולם לא היו ממש בבעלות המדינה... לדעתנו, הכיוון הזה אינו נכון. הפרטת משק המים ללא הכוונה נכונה של רשות אחת שבידיה כל הסמכויות - רק תגביר את חומרת הבעיה. כבר כעת רשויות מעטות מדי, מפעילות את מערכות הביוב כראוי. מה יקרה למערכות הביוב, וכתוצאה מכך למקורות המים - כאשר השיקולים יהיו כלכליים בלבד?