חוקרי הזית משערים שמוצא הזית התרבותי הוא אזור הים התיכון, וכי הוא טופח לראשונה באזורינו. גלעיני זית תרבותי נמצאו בחפירות באתרים קדומים כמו בית ירח, בית שאן, יריחו...

במקרא נזכר הזית לראשונה בסיפור המבול כאשר היונה ששלח נוח מהתיבה חזרה ובפיה ענף זית (בראשית ח'). כבודו של הזית הוא השמן המופק ממנו, כי בו מכבדים אלוהים ואדם. במשל יותם, כשהלכו העצים להמליך עליהם מלך, הם פנו לראשונה לזית (שופטים ט'): "ויאמרו לזית מלכה עלינו. ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?"...באותו המקום דווקא האטד שמח על ההזדמנות לקום ולמלוך...

שימושיו של הזית הם רבים: שמן למאכל, למאור, לסיכת הגוף, לריפוי פצעים וחבורות, מחלות אזניים וגרון, לחיזוק העור והשרירים. כמו כן מכינים ממנו סבון מצויין לרחצה. הגפת, הפסולת מתעשיית השמן, משמשת כחומר דלק. הזיתים משמשים למאכל (מהטעימים יותר, לטעמי...) העץ, מלבד צילו ונופו הנהדרים, נותן עלים המשמשים להסקה וענפים לקליעת סלים.

המטייל בתקופת המסיק בכרמים ומבקר בבית הבד נחשף לריח משכר של שמן הזית הטרי וחבל שאי אפשר להעביר את ריח הזיתים והשמן בכתובים... שמן הזית היה תמיד מרכיב עיקרי בתפריטם ובאורחות חייהם של פלאחים ובדואים, כמאמר הפתגם "חובז וזית עמרת אל בית" - לחם ושמן זית - בונים את הבית.

כל מי שעוקב בתשומת לב אחר המסיק ואחר כל תהליך הפקת השמן, רואה כמה עבודה מושקעת ומבין מה ערך רואים בו יושבי הארץ. סופרת בשם איירין קלרמונט דה קסטייחו, שוודאי לא נולדה כאן, וגם לא גרה כאן כתבה פעם: "צריך לחיות בקרבת הים התיכון כדי להעריך את המשמעות העמוקה שיש לשמן. הוא נכבש בעבודה קשה מן הזיתים המרים...וכאשר הוא צף על פני המים, צלול וירקרק-זהוב, הוא נעשה מזון בסיסי ומקור לתאורה. לא לשווא נמשחים בו מלכים, שכן הוא סמל למהפך רוחני".