המחויבות הסביבתית של המועצות האזוריות

שיתוף הציבור בתהליכי התכנון הפיזי והחברתי הופך לנורמה בקרב הרשויות השלטון ורשויות התיכנון. הציבור תובע יותר מבעבר מימוש זכותו להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות ולהשפיע עליהם. לצד התפתחויות חיוביות אלו קיימת בעיה חמורה של מחסור בידע תיאורטי שיטתי ומקצועי, ומחסור חמור בנגישות למידע סביבתי המהווה כלי בידי רשויות שלטון ורשויות התכנון, וכמובן מרכיב עיקרי בכל פעילות ציבורית של ארגונים ושל אזרחים.

ראוי אם כן, שכל רשות מקומית תפעל בכלים של שיתוף הציבור בבואה לדון בכל תכנית לפיתוח או תכנית אסטרטגית אחרת לגבי שטחי השיפוט שלה.

מידע תכנוני ומידע סביבתי הוא כלי חשוב ובסיסי נוסף בתהליכי תכנון ותהליכי קבלת החלטות בכל רשות מקומית ואזורית. יש חשיבות גדולה ביותר להזרמת מידע לציבור בכל מדיה תקשורתית. אזרחים מודעים הם אזרחים פעילים היכולים לעזור לרשויות למלא את תפקידן בתחום מעקב ופיקוח סביבתי, מניעה והסרת מפגעים. על כן חשוב שמידע חיוני יהיה נגיש לציבור: מידע תכנוני, מידע סביבתי (פליטות מזהמים לסביבה, בעיות ביוב, זיהום אוויר, קרינה ועוד). אזרחים ומקבלי החלטות שאמורים להשפיע על מדיניות התכנון צריכים להיות מוזנים ממידע אמין והרשויות הממונות על הכנת המידע מחויבות כלפי הציבור.

השלטון הוא נאמן של האזרחים. כל פעולותיו וצעדיו של השלטון אמורים להיות לטובת האזרח והציבור. המידע שבידי רשויות השלטון, מצוי בידן עבור האזרחים והתושבים. שקיפות מעשי השלטון היא חלק בלתי נפרד מאחריותו כלפי הציבור וזרימת מידע מרשויות השלטון לאזרחים באופן שוטף, היא רכיב חיוני לבקרה ולפיקוח על מעשי השלטון, ולשיפור תפקודן של הרשויות בתחום השמירה על הסביבה והשטחים הפתוחים.

ערך חשוב ביותר עבור המגזר האזרחי הוא חופש המידע, אבל חוק חופש המידע )התשנ"ח, 1998) עדיין לא הופנם בציבור, לא בארגוני האזרחים השונים, וגם לא ברשויות.

בלימת הפיתוח הבלתי מבוקר של תעסוקות ואזורי תעשייה במועצות האזוריות.

בתחומן של המועצות האזוריות נכללים מרבית השטחים הפתוחים במדינה, שאינם מוגנים עפ"י חוק או תכנית סטאטוטורית. שטחים אלה, ששימשו בחלקם למטרות חקלאיות, הולכים ומתמעטים בקצב מהיר בשנים האחרונות, לטובת פיתוח תעסוקות חלופיות ואזורי תעסוקה – ברוב המקרים על חשבונן של רשויות מקומיות סמוכות. מעבר להשלכות החברתיות של מגמה זו (בין היתר תחרות בלתי הוגנת בין הרשויות על מקורות הכנסה),  מתרחש פיתוח בלתי מבוקר בשטחים הפתוחים, הגורם לכרסום בהיקפם ולשינוי הנוף החקלאי הפתוח. אנו מתריעים כנגד תופעה זו ומציעים לתת עדיפות לשימושים התואמים את הסביבה הכפרית, כגון: פיתוח תיירותי ופיתוח של ענפים חקלאיים היכולים לשלב אירוח תיירותי. העדפה של שימושים כאלה יכולה להיעשות בין היתר ע"י תמריצים ובאמצעות כלים נוספים שהוצעו בדו"ח שפורסם לאחרונה, "מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים: תיקי כלי, עקרונות פעולה והמלצות"[1]. 

עידוד הפיתוח התיירותי, כאמור, כשימוש מועדף בשטחים הפתוחים. על פי עקרונות תמ"א 12, תכנית המתאר הארצית לתיירות, יש להקים את אתרי הנופש והתיירות המבונים באופן "צמוד דופן" לישובים הקיימים. בשטחים החקלאיים ניתן לפתח חקלאות תיירותית המתאימה לאזור, ואילו בשטחים הפתוחים (יערות, פארקים, צדי נחלים, אתרי מורשת ותרבות וכד') ניתן לפתח מסלולי רכיבה, טיולים ממונעים או רגליים, חניונים, ופינות נופש ומרגוע. על מנת לעשות זאת, על המועצות להתמקצע בנושא של תיירות כפרית, לערוך בדיקות וסקרים הן בשטח והן בקרב תושבי האזור, ולהכין תכניות אזוריות מתאימות.

מן הכלל אל הפרט – האיומים הסביבתיים על השטחים הפתוחים במועצות האזוריות בגליל

מדיניות התכנון של ממשלת ישראל

בעת האחרונה מקדמת ממשלת ישראל שורה של יוזמות להקמה של התיישבויות חדשות בגליל ובנגב. המניעים העומדים מאחורי יוזמות אלו מקורם ברצון לתת מענה לבעיות דמוגרפיות, ביטחוניות ומניעת השתלטות על קרקעות מדינה.

הישובים החדשים מתוכננים בתחומי המועצות האזוריות, בשטחים הפתוחים. הקמת ישובים חדשים וכל מה שכרוך בכך (תשתיות, דרכים, מים, חשמל, ביוב וכיו"ב), תפגע קשות בשטחים הפתוחים ותהווה תחרות למועצות מקומיות עירוניות.

הגליל הוא אחד מהאזורים הירוקים היחידים שנותרו בארץ ובו ריכוז גדול יחסית של שטחים פתוחים. על כן הוא משאב נופי ותיירותי בעל ערך לכל אוכלוסיית הארץ לא כל שכן לאוכלוסייה המקומית. בנוסף זהו אזור הררי עתיר משקעים, חלקם מי נגר הזורמים אל הנחלים והימים, מעלים את מפלס הכנרת, ועיקר המשקעים מחלחלים בתוך התשתית ההררית המחדירה את המים לשכבות מי התהום.

בימי קדם אופיין הגליל בתפרוסת ישובים דלילה שנצמדה למקורות המים וגודלה הוגבל להיקף ספיקתם. כאשר התפתחו מערכות אגירת מי גשמים וחפירת בארות, בתקופה הביזנטית, התפתח הישוב בהר, אך עדיין הוגבל ע"י מקורות המים.

מאז קום המדינה ובעיקר ב-25 השנים האחרונות אנו עדים לפיתוח התיישבותי מואץ בגליל, המבוסס על מערכות לאספקת מים, מערכות כבישים ואזורי תעשייה. כל אלו מביאים עמם תוצרים בעייתיים במיוחד למשק המים: ביוב ביתי ותעשייתי, חקלאות אינטנסיבית המשתמשת בדשנים ובחומרי הדברה באופן בלתי מבוקר, מזבלות...כולם - על פני התשתית המחלחלת למי תהום.

העשייה החשובה של אכלוס הגליל, לא לקחה בחשבון את ההשלכות על משאבי המים. הגליל הוא אחד מספקי המים הגדולים במדינה. התשתית הטופוגרפית והגאוהידרולוגית היא כזו שמאפשרת חלחול מזהמים למאגרי מי תהום במהירות רבה : "הגליל ברובו הנו מהיר חלחול והתשתית הגיאוהידרולוגית ברובה היא קארסט...כמו כן, יש קירבה בין מקורות מזהמים ובין קידוחי המים, נתון המגביר את הסיכון לזיהום המים." [2]

פיתוח הישובים, התיירות, החקלאות והתעשייה, מעמיס על המערכות האקולוגיות, מביא להרעה באיכות המים, להקטנת מקורות המים השפירים העומדים לרשות התושבים ולנזק אקולוגי בלתי הפיך לחי ולצומח בנחלים. על פי רוב הפיתוח נעשה לפני שמפתחים את תשתיות הביוב. כך קורה לעיתים שבמשך שנים רבות ישובים, ומתחמים מבונים שונים קיימים ופועלים ללא פתרונות ביוב.

תפרוסת הישובים בגליל משפיעה אם כן על משק המים הישראלי כולו, ועל פי הנתונים המצויים בידנו היום, ישובי הגליל גורמים לפגיעה חמורה במקורות המים. הוספת ישובים חדשים בגליל משמעותה פגיעה בהיבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים, והיא נוגדת את החלטת הממשלה מיום 14.5.03 כי המדיניות הממשלתית תתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא.

תכנית ההתיישבות החדשה שמתכננת הממשלה תביא עמה:

• פגיעה בישובים הקיימים, חלקם ישובים המצויים במצוקה כלכלית, חברתית ובמחסור של תשתיות חיוניות.
• פגיעה ביחידות השטח הפתוח ההולכות וקטנות וברצף של השטחים הפתוחים.
• מאחר ועתודות הקרקע הולכות ואוזלות, האתרים המוצעים ליישובים החדשים יגרעו משטחי שמורות, יערות, שמורות נוף ושטחים אחרים שנועדו לשימור. להקמת היישובים החדשים, על התשתיות הנלוות  - תהיינה השלכות בלתי הפיכות על מגוון בתי גידול.
• פגיעה אקולוגית במגוון המינים של בעלי החיים והצומח.
• תוספת תשתיות, הפוגעת גם במרחב שבין הישובים. כל מוקד חדש פירושו מתיחת קווי תשתית, הכשרת דרכי גישה, תשתיות חינוך בריאות... מבחינה כלכלית מדובר בהשקעת משאבים מרובים על חשבון הזרמת משאבים לחיזוק הישובים הקיימים.
• פיתוח תשתיות ביוב: הנסיון בשנים האחרונות מראה כי הישובים מוקמים ללא תשתיות ביוב, והתוצאה - פגיעה חמורה במי התהום ובמשק המים.

רוב היישובים החדשים מוצעים בשטחים בעלי רגישות הידרולוגית גבוהה, אשר הוגדרו בתכניות כ"שטח לשימור משאבי מים". להקמת יישובים חדשים, על התשתיות הנלוות להם, השלכות שליליות חמורות על כמות ואיכות המים. כל בינוי חדש מקטין את היקף השטח הפתוח המשמש להחדרת מי גשמים אל אופק מי התהום, ובכך נגרעות כמויות מים חשובות ממשק המים. איכות המים תפגע משמעותית משום שכל מוקד פיתוח חדש פירושו מקור זיהום חדש למי הנגר ולמי התהום.

אנו ממליצים למועצות האזוריות:

• להמנע מהקמתם של ישובים חדשים נוספים בגליל ולהקצות משאבים לפיתוח תשתיות בישובים הקיימים, בשטחים שאינם בעלי רגישות נופית והידרולוגית;
• להמנע מהקמתם של אזורי תעסוקה ותעשייה נוספים בשטחים הפתוחים;
• לבלום את הפיתוח הבלתי מבוקר של תעסוקות לא-חקלאיות בישובים הכפריים ולקדם תכניות לפיתוח תיירות כפרית-חקלאית;
• להקצות משאבים לצורך טיפול בזיהומים סביבתיים ושיפור מדיניות האכיפה והפיקוח על גורמים מזהמים (כגון: אזורי תעשייה ותעסוקה, ישובים שאין להם פתרונות ביוב או ישובים שמערכות הביוב שלהם קרסו, וכיו"ב)
• ליצור מנגנון הדברות ושיתוף פעולה בין תושבי הישובים לבין המועצה האזורית, לצורך הרחבת מעורבות התושבים בפיתוח האזורי בכלל, ובאיכות הסביבה בפרט. 

   [1]  סביבותכנון בע"מ, סדן לובנטל בע"מ ולרמן אדריכלים בע"מ. מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים: תיקי  כלי, עקרונות פעולה והמלצות. תל אביב, 2003.  

   [2]  פרופ' דן זסלבסקי, לשעבר נציב המים.