שנת 2070

זה עתה מלאו לי 50, אבל אני נראה כבן 85.  יש לי בעיות כיליה קשות, מכיוון שאני שותה מעט מאד מים. נראה שנותר לי מעט מאד זמן. היום אני אחד האנשים הקשישים ביותר בחברה זו. אני זוכר שכשהייתי בן 5, הכל היה שונה לחלוטין. היו הרבה עצים בפארקים, בבתים היו גינות יפהפיות, ואני יכולתי ליהנות משטיפה בצינור מים אפילו במשך שעה תמימה. כיום אנחנו משתמשים במגבות ספוגות בשמן מינראלי כדי לנקות את העור.

פעם לנשים היה שיער מרהיב  אותו אהבו להפגין. כיום אנו חייבים לגלח את הראש כדי שאפשר יהיה לשמור אותו נקי ללא מים.  פעם, אבי נהג לשטוף את האוטו בסילון מים מהצינור. היום הילדים לא מאמינים שהיו משתמשים במים בצורה כזאת.

אני זוכר שהיו הרבה מודעות הקוראות "לשמור על המים", ואף אחד לא התייחס אליהן ברצינות…, חשבנו שהמים לעולם לא ייגמרו. כיום, כל הנחלים, האגמים, הסכרים והמאגרים האקוויפרים - כולם מזוהמים באופן בלתי הפיך, או מיובשים.

אז, כמות המים המומלצת לשתיה למבוגר הייתה 8 כוסות ליום. היום מותר לי לשתות רק חצי כוס ליום. הבגדים הם חד-פעמיים, ובכך כמות הזבל גדלה בהרבה.  נאלצנו לחזור לשימוש בבורות ספיגה, כפי שהיה נהוג במאה ה-19, כי רשתות הביוב יצאו מכלל שימוש בגלל... חוסר מים.

חזות האוכלוסייה האנושית כיום היא מזוויעה: גופות מצומקות, מקומטות בשל הייבוש, מלאי פצעים בעור בגלל קרני האולטרה-סגול אשר כבר לא מסוננים ע"י שכבת האוזון באטמוספרה. מדבריות ענקיים הם הנוף הנשקף אלינו מכל עבר.

זיהומי המעיים, מחלות העור ודרכי השתן הינן הסיבות העיקריות למוות. התעשייה משותקת והאבטלה היא בהיקף דרמטי. מפעלי התפלת מים הינם מקור התעסוקה העיקרי, ומשלמים לך במי שתייה, במקום בשכר.

תקיפות אלימות עבור מיכל מים, הינן עניין יומיומי ברחובות השוממים. האוכל הוא 80% סינתטי. בשל יובש העור, צעירה בת 20 נראית כבת 40.

המדענים חוקרים, אבל אין פתרון. לא ניתן לייצר מים. גם איכות החמצן הידרדרה בגלל היעדר עצים, וזה הביא לירידת המקדם האינטלקטואלי של הדורות החדשים. מבחינה מורפולוגית, הזרע של אנשים רבים השתנה, וכתוצאה מכך יש הרבה ילדים עם איברים חסרים, מוטציות ועיוותים.

הממשלה אפילו גובה תשלום על האוויר שאנו נושמים: 137 מ³ (מטר מעוקב) ליום לכל תושב מבוגר. מי שידו אינה משגת ואינו משלם, מושלך מה"אזורים המאווררים" המצוידים בריאות מכניות ענקיות הפועלות באנרגיית השמש. האוויר אינו באיכות טובה, אבל ניתן לנשימה; הגיל הממוצע הוא 35 שנה.

בכמה ארצות נותרו כתמי צמחייה, עם נהר סמוך, אשר נשמר בקפידה על ידי הצבא, המים הפכו למשאב מאד מבוקש, יותר מהזהב או היהלומים.

כאן, לעומת זאת, אין עצים, כי כמעט אף פעם לא יורד גשם, ואם כבר נרשמת תופעה של גשם, זהו גשם חומצי; עונות השנה השתנו מאד בשל הניסויים הגרעיניים והתעשייה המזהמת של המאה ה-20.

בצעירותי, הופצו אזהרות "לשמור על הסביבה", אך אף אחד לא הקשיב ולא התייחס. כאשר בתי מבקשת ממני לספר לה על אותם הימים, אני מתאר לה את היערות היפים, אני מספר לה על הגשם, על הפרחים, על כמה נעים היה להתרחץ ולדוג בנהרות, לשתות מים כאוות נפשנו, וכמה יפה היה כשהאנשים היו בריאים.

היא שואלת אותי: "אבא, למה נגמרו המים?....! "

ואז, אני מרגיש פתאום חנק בגרון; לא יכול שלא להרגיש אשם, כי אני שייך לדור שהשלים את הרס הסביבה, או פשוט לא לקחנו ברצינות כל כך הרבה אזהרות. כעת ילדינו משלמים מחיר יקר, ובכנות אני חושב שבקרוב מאד החיים בכדור הארץ לא ייתכנו, כי הרס הסביבה הגיע לנקודה בלתי הפיכה.

כמה הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן ולגרום לכך שכולם יבינו זאת, כאשר עוד יכולנו לעשות משהו כדי להציל את האנושות!

המסמך המצמרר הזה נכתב ע"י אלסה מריה רוביו ופורסם בכתב העת הביוגראפי "תולדות הזמנים". תורגם מספרדית ע"י שמואל פרנדזל ורבקה גלבוע – מתנדבים בעמותה.

כולנו תקווה שלא נפגש עם המצבים המתוארים כאן, ולשם כך יש לפעול עוד היום.