עמוק באדמה

הן היו ארבע ונשארו שלוש. טניה (שם בדוי) עלתה מצ'כיה, צילה פישמן מלטביה וולנטינה לזר מרוסיה. לאחר שהתיישבו עם משפחותיהן באזור עכו והקריות, התקבלו לעבוד כטכנאיות מעבדה, במקום שיהפוך במהרה לביתן השני, למשך 25 השנים הבאות: המעבדה האנליטית והגז-כרומטגרפית של מפעל התעשיות האלקטרוכימיות בעכו. שם הכירו את אילנה (שם בדוי), ילידת ישראל ועובדת ותיקה במעבדה, שהפכה לצלע הרביעית בחבורה. בעשר השנים הראשונות נראה העתיד מבטיח. הן נישאו, הקימו משפחות, כל בוקר נהגו להיפגש בכניסה למעבדה, להתעטף בחלוקים הלבנים, ולהתיישב כל אחת במקומה הקבוע לעוד יום עבודה במפעל ה – P.V.C  הגדול בישראל.

למרות העובדה שמדובר במחלקה הקטנה ביותר במפעל הענקי, שהעסיק בשיא תפוקתו מאות עובדים, היוו הארבע חוליה חשובה ביותר בשרשרת הייצור- בדיקת איכות חומרי הגלם והמוצרים המוגמרים. כל יום הובאו למעבדה דגימות חדשות של חומרי גלם שהוצאו מהמתקנים ומפסי הייצור. עשרות מבחנות, צלוחיות ובלוני גז גדולים הונחו במסדרון הכניסה הצר של המעבדה, בהמתנה לחוות דעתן של הכימאיות. החומרים שהובאו לבדיקה מוזכרים בראש רשימת החומרים המסוכנים, הרעילים והמסרטנים של התעשייה הפטרוכימית: ויניל כלוריד מונומר (VCM) אתילן די כלוריד (EDC), כספית וכלור.

הארבע, בעלות תארים אקדמיים בכימיה, עבדו עם חומרים רעילים שזיהמו את אוויר המבנה הקטן. המנדף, שאמור לשאוב את הגזים הרעילים אל מחוץ למעבדה, לא עבד שנים רבות. בלוני הגז הישנים והדולפים הציפו את המעבדה מדי יום בענני VCM סרטני. הנשים ידעו שכל יום עבודה במעבדה חושף אותן מחדש לרעלים מסוכנים. לדבריהן, הן פנו אל ההנהלה בבקשה להחלפת המנדף, המכלים הדולפים והציוד הישן, אבל לשווא. מהר מאוד הבינו שזה מה שיש, ועם זה צריך לעבוד. שמי שלא טוב לו, יכול ללכת משם. עם הרעלים הן יסתדרו, כך חשבו, אבל לא בלי עבודה ומשכורת. אחת היתה אלמנה, בעלה של השנייה מובטל, לכולן היו ילדים לפרנס. לכן העדיפו לשתוק כל השנים.

הן שתקו מפחד כשטניה התחילה לדמם, ולאחר חודשים אחדים עברה כריתת רחם ושחלות. הן חרקו שיניים שנה לאחר מכן, כשביקרו את פישמן בבית החולים, אחרי שעברה כריתה זהה. החשש מפיטורים היה חזק מהן גם כשלזר סיפרה שאובחנה עם סרטן ברחם. והן נשארו איתנות בשתיקתן גם כשליוו בדמעות את הצלע הרביעית שלהן, אילנה, בדרכה האחרונה, לאחר שנפטרה מסרטן ברחם. כולן היו בשנות הארבעים לחייהן כשחלו.

גשם של כספית

הפחד לעורר את זעם המנהלים היה גדול עד כדי כך, שלא פנו לקבל את הזכות הבסיסית של כל עובד בישראל, דמי הביטוח הלאומי. "חששנו שאם נתלונן או נגיש תביעה בביטוח הלאומי, הם יגיעו לכאן ויתחילו לשאול שאלות ולברר מה קורה במעבדה וזה עלול לסבך את המפעל ולסבך אותנו עם המנהלים שלנו", סיפרה אחת מהן.

הן לא היו היחידות שנחשפו ,חלו ושתקו. מרצ'ל בודוגה עבד 30 שנה במפעל, מרביתן במתקן האלקטרוליזה, שהכיל 36 תאי כספית. תפקידו לא היה מסובך. הוא וחבריו נדרשו להשגיח על פעילותם התקינה של המכשירים ולבצע פעולות עבודה שוטפות ובמקרה של תקלה או דליפת כספית- לפתוח את התא, לאתר את התקלה ולתקן אותה. עובדים במתקן סיפרו על חום אימים ששרר בתאים, מסכות לא תקינות שגרמו לכספית לחדור לתוכן, כספית שנזלה מהמכלים אל הרצפה ואפילו נקבים בצנרת שגרמו לגשם של כספית.

הכספית, החומר המוכר ממדי חום ביתיים, היא מתכת נוזלית נדיפה מאוד. נשימה של אדיה בכמויות גדולות ולאורך זמן גורמת להצטברות המתכת בגוף, לפגיעה בלתי הפיכה במוח ובמערכת העצבים המרכזית וכן לפגיעות גופניות אחרות כמו התפוררות השיניים ורעד קשה בידיים.

אצל בודוגה זה החל כדימום קטן מהאף. הוא לא עשה עניין, לא חשב שזה קשור לכספית. אחרי זמן קצר התעלף בשירותים בביתו, ואשתו מצאה אותו שם, מכוסה דם. הרופאים איבחנו סרטן באף והמליצו על ניתוח. לאחר מנוחה קצרה אישרה לו הרופאה התעסוקתית לחזור לעבודה, אבל לא בכספית. הפעם נשלח למתקן שייצר את הגז הסרטני VCM . שנתיים מאוחר יותר התגלו גרורות בסינוסים ובחלקים אחרים בגופו והוא אושפז לניתוח השני. רופא אמריקאי המתמחה במחלות סרטן ביקר באותה עת במחלקה האונקולגית של בית החולים בנהריה, פגש אותו במיטתו ושאל שאלה אחת בלבד: איפה אתה עובד?

אשתו של בודוגה סיפרה לחבריו שעוד כשהיה צעיר ובריא אמר לה שמהמפעל הזה הוא לא יגיע לגיל פנסיה. הוא צדק. ב-2 בנובמבר 2002, אחרי 30  שנות עבודה במפעל, שש שנים לאחר שאובחן לראשונה, נפטר מרצ'ל מסרטן בגיל 58.

ג'אן מדר, חברו של בודוגה, שעלה בשנות החמישים מטוניס, עבד 22 שנים בתחזוקת התאים באלקטרוליזה. אצלו לא היו דימומים, אבל אובחנו הרעלות כספית חוזרות בשתן. גם הוא לא עשה עניין. "אנחנו מוציאים אותך לשלושה חודשי אוורור במחלקת ה-  VCM, אחר כך תחזור לאלקטרוליזה" , אמרו לו בכל פעם מחדש רופאי התעסוקה של המפעל. בתקופה ההיא כבר היה ידוע בספרות הרפואית שאחרי הרעלה ראשונה של כספית אסור להתקרב אליה שוב. ה-VCM  , גז חסר ריח, הוכר כבר בתחילת שנות ה-80 כמסרטן של הכבד וכאחראי לשורה ארוכה של מחלות עור ועיניים. "הם יודעים מה הם עושים", אמר לעצמו והמשיך לנדוד בין החומרים הרעילים.

עד 1994 הכל היה בסדר. אמנם השיניים שלו ושל רבים מחבריו למתקן התחילו להתפורר, והרעידות בידיים הפכו לתופעה מוכרת בקרב עובדי המפעל, אבל הוא עבד. כשהגיעו הבחילות כבר היה לו קשה לקום בבוקר. לאחר זמן קצר אובחן כסובל מגידול ביותרת המוח ובסיס הגולגולת. בגיל 43 עבר ניתוח ראש ראשון. אחרי שאיבד את הראייה בעין שמאל הגיע גם הניתוח ב-2001. היום הוא בבית, עם שתי צלקות גדולות בראש, עיוור, בקושי שומע. 500 שקל בחודש תרופות ונסיעות תכופות אל המחלקה האונקולוגית של בית החולים בנהריה.

כל עובדי האלקטרוליזה שהתראיינו לכתבה סיפרו, כמעט בדרך אגב, שבמשך השנים איבדו כולם את שיניהם. אבל זה בסדר, אמרו, הם לא דאגו. המפעל דאג לרופא שיניים שהתקין לכל אחד מהם שיניים תותבות.

זה לא נגמר באלקטרוליזה. סעדיה בנון, שעלה מאלג'יר בסוף שנות ה-50, עבר ב-33 שנות עבודתו כמנהל משמרת במפעל את מרבית המתקנים. באמצע שנות ה-80 היתה לו תחושה שמשהו לא בסדר. אחרי כל בדיקה תקופתית במפעל ביקשו ממנו הרופאים לחזור על הבדיקות פעם נוספת. לטענתו, הרופא סיפר לו שהתוצאות לא מוצאות חן בעיניו, אבל לא פירט. סעדיה המשיך לעבוד. מישהו הרי צריך להאכיל את שבעת ילדיו. הוא לא התרגש יותר מדי כשכרתו לו את הפיקה בברך- לדבריו הסבירו שזה בגלל העמידה הממושכת בעבודה- ולא כשאושפז בגלל בעיות נשימה. הרבה מחבריו לעבודה סבלו מזה, הוא מספר, והמשיכו לעבוד. אבל ב-93', כשהיה בן 63, נקרא להנהלה, שם הודו לו על השירות המסור והוציאו אותו לפנסיה מוקדמת, בלי לשאול לדעתו.  ב-98' החמירה בעיית הנשימה שלו ועד מהרה מצא את עצמו על שולחן הניתוחים עם חור בגרון וצינור שבלעדיו הוא אינו מסוגל לנשום. הרופאים אבחנו סרטן הלוע ומיתרי הקול. היום הוא בבית, נושם ומדבר בקושי. בשום שלב, לא חשב שזה קשור לעבודה.

כמו בעולם השלישי

הלאה: אצל פרוספר לזמי, יעקב כהן, משה, דוד ורבים אחרים במפעל תעשיות אלקטרוכימיות (שמותיהם שמורים במערכת) אובחנו כבדים וטחולים מוגדלים, ציסטות בריאות ובכליות, בעיות לב ונשימה חריפות, התפוררות של השיניים, כוויות וקילופי עור קשים, עלייה חדה בלחץ הדם, כיב קיבה ואבנים בכיס המרה ומגוון גדול של מחלות הקשורות ישירות- לפי הספרות הרפואית ומדברי רופאים תעסוקתיים- לכספית, ל-VCM, ל-EDC ולשאר החומרים המסוכנים שאיתם באו במגע כל יום, כל היום, במשך עשרות שנים. מרביתם היו בתחילת שנות הארבעים לחייהם כשהחלו לחלות.

יותר ממאה עובדים של מפעל תעשיות אלקטרוכימיות ובני משפחתו של מרצ'ל בודוגה שנפטר, מיוצגים כעת על ידי עו"ד ארז שניאורסון בתביעת נזיקין העומדת להיות מוגשת בבית משפט השלום. זו אחת התביעות הגדולות שהוגשו אי פעם בישראל נגד מקום עבודה אחד.

לבקשת עו"ד שניאורסון ראיין ד"ר שוקי גושן, מנהל המחלקה לרפואה תעסוקתית של צה"ל ויועץ עצמאי בתחום זה (ששימש גם כמשקיף מטעם משרד הביטחון בוועדה לבדיקת פרשת הקישון), את העובדים ובחן את תיקיהם הרפואיים. לפי בדיקתו, 34 מתוך מאה העובדים סובלים ממחלות כבד, לבלב ודרכי המרה, תופעות מוכרות של חשיפה ל-VCM), אצל כמחצית מהם אובחנו גם גידולים סרטניים. שבעה נאלצו לעבור כריתה של איברים שונים בגופם (שישה נוספים עברו כריתה בדרכי העיכול). 53 מהעובדים סובלים מהפרעות נוירולוגיות: כאבי ראש, סחרחורות, הפרעות בשיווי משקל ורעד קשה בידיים (הפרעות הידועות כנובעות מחשיפה לכספית ול-VCM). 24 אובחנו כסובלים מאימפוטנציה ועקרות. 41 מהם נמצאים בטיפול פסיכיאטרי וסובלים מדיכאון וחרדה, גם הם תופעות מוכרות של חשיפה לכספית. שבעה כבר עברו אשפוזים פסיכיאטריים בכפייה. 30 איש סובלים ממחלות לב ויתר לחץ דם. 38 סובלים מהפרעות נשימה כמו אסתמה חריפה וחסימה של הריאות, אף הן, לטענתם, כתוצאה מחשיפה לחומצות הרעילות ולחומרים אחרים במפעל. אחד מהעובדים אובחן עם סרטן במיתרי הקול והלוע. 13 סובלים ממחלות שונות בסינוסים, הרס מחיצות האף, תופעות אופייניות לחשיפה לכספית ולחומצות חריפות. 20 סובלים מדלקות עור, שינוי בצבע העור, זיעה חומה וגידולי עור סרטניים. סימפטומים קלאסיים, מסביר ד"ר גושן, לחשיפה לכלור,, VCM וחומרים ממיסים. אצל אחד מהעובדים התגלו גידולים סרטניים בכלי הדם במוח - מנינגיומה. תופעה ישירה של חשיפה ארוכה ל-VCM. את הרשימה סוגרים ארבעה שמות נשים. ארבע עובדות המעבדה שסבלו מסרטן וגידולים ברחם ובשחלות. שלוש מהן כאמור עברו כריתה. אחת נפטרה.

ד"ר גושן טוען כי את כל המחלות שאובחנו ניתן לשייך ישירות לחומרים הרעילים שאיתם באו העובדים במגע: כספית, אתילן די כלוריד (EDC, נוזל רעיל בעל ריח חריף, הידוע זה שנים רבות כפוגע במערכת הנשימה ובמערכות נוספות בגוף), ויניל כלוריד מונומר (VCM), כלור, מימן כלורי ומימן הנתרן. מהתיעוד הרפואי שהגיע לידיו עולה כי כל אחד מעשרות העובדים שעבד במתקן האלקטרוליזה או במתקנים הסמוכים לו נפגע אם כתוצאה מנ - שימת אדי הכספית, או בזמן איסוף החומר מבורות איסוף הכספית. הם נשמו את האדים כשהכספית טפטפה ודלפה מתוך תאי האלקטרוליזה והתפזרה בכמויות גדולות על רצפת המתקן, ממש מתחת לרגליהם. היא חדרה לריאותיהם גם מתוך תעלות השפכים הפתוחות. היא פגעה בהם גם לאחר שהתייבשה על האדמה מסביב למתקן והפכה לאבקה. משב הרוח הקל ביותר, כך תיארו העובדים, היה מכסה את המפעל כולו בשכבה דקה של אבקת כספית.

"זה המקרה החמור ביותר שנתקלתי בו", אומר ד"ר גושן. "בסיכום המידע מהעובדים ומהתיקים הרפואיים שלהם, לא מצאתי ולו עובד בריא אחד מתוך אותם מאה שנבדקו. ומדובר רק באלו שבדקנו. מאות נוספים עדיין יושבים בבית ואני משוכנע שגם ביניהם יש כמות אדירה של חולים. תופעה חמורה כל כך, של הרעלה בכזה היקף, לא מצאתי בספרות המקצועית העולמית. רק במדינות העולם השלישי תמצא היום את הקומבינציה של מפעל אחד שמשלב בתהליך הייצור שלו כל כך הרבה חומרים רעילים ומספר כה גבוה של עובדים חולים, במגוון כה רחב של מחלות. בארה"ב ובאירופה זה לא קיים כבר שנים".

בנוגע לעובדים שעברו הרעלות כספית חוזרות ונשנות, ד"ר גושן תקיף במיוחד: "שמעתי מהם שבמקום להרחיק אותם ממקור הסכנה, מהכספית, הם הועברו לתקופת אוורור, לא פחות ולא יותר, במתקן עם ה-VCM,  שהוא גז מסרטן, ולאחר מכן הוחזרו שוב ושוב לעבוד עם הכספית, כאילו העובד כבר נקי. זה מנוגד לחוק. מי שעבר הרעלת כספית אסור לו לחזור לעבוד שוב עם כספית, אבל בפועל וכפי שלמדתי מהעובדים, במפעל הזה לא היה דין ולא דיין. זה מה שגרם להם להרעלות כספית חוזרות ונשנות. זה נזק מצטבר בלתי הפיך. איפה היו רופאי התעסוקה של המפעל? מה קרה למעקב שעשו אחרי העובדים? לפי התיקים הרפואיים, כל המעקב הרפואי וההיגייני של המפעל לא היה תקף".

עו"ד שניאורסון והחוקר הפרטי גיורא יבין יצאו לקחת דגימות קרקע מהאתרים שבהם, לדברי העובדים, נקברו החומרים המסוכנים במפעל. בחוות הדעת של מעבדת אמינולב, שבדקה את הדגימות, נמצאו ריכוזי כספית גבוהים פי 152, פי 1,843 ואף פי 24,125 מהרמה המותרת בחוק, וכן ריכוזים חריגים של EDC.

"הנזק לקרקע הוא קבוע ובלתי הפיך", אמר בהתייחס לממצאים מומחה לאיכות מים וזיהום קרקעות מהטכניון, שביקש לא להיחשף. "החומרים האלה מחלחלים לקרקע ומגיעים למי התהום. בהיבט של בריאות האדם הנזק הוא מיידי ברגע שהחומר מגיע למים שאנו שותים".

לא היה קל לשכנע את עובדי מפעל תעשיות אלקטרוכימיות להתראיין לכתבה, אחרי עשרות שנים של שתיקה. היה להם קשה לשפוך בפני גורם חיצוני את כל הרעל שצברו בגופם ובנפשם נגד המפעל שהיה ביתם רוב חייהם, ובעיקר נגד מנהליו. עכשיו החליטו לדבר. כולם חולים, מדממים, מרביתם מבלים את עיקר זמנם במחלקות בתי חולים או בהלוויות חבריהם. אבל הנקודה ששברה אותם היא שמאז אוקטובר 2003, כשהמפעל נסגר בשל שריפת ענק, הם נותרו ללא עבודה, ללא שכר, ללא פנסיה וללא עתיד. "כשאין לי עתיד, אין לי כבר ממה לפחד", אמר בדמעות אחד מהם.

הם התחילו לדבר רק לאחר שיחות הכנה ארוכות, כשהשתכנעו שהמידע שימסרו מיועד לכתבה עיתונאית ולא להנהלת המפעל או לאוזניו של יו"ר הוועד, סמי ביטון, שלדבריהם, השליט עליהם טרור. אט-אט החלו, בזה אחר זה, לשלוף את מה שהם כינו "פוליסת הביטוח שלנו": אחד הוציא ערימת מסמכים מקוריים של המפעל מאחורי תמונה על הקיר. השני שלף קלסר התכתבויות פנימיות של הנהלת המפעל עם המשרד לאיכות הסביבה מתוך מגירה תחתונה בארון נידח בביתו. אחד אפילו השאיר אצל שכנו פיקדון לעת מצוא, העתקי תלושי שכר של מנהלי המפעל. "ידעתי כל הזמן שבשלב כלשהו המפעל יתמוטט או יתפוצץ ולכן החלטתי לקחת מסמכים מהמפעל", סיפר בכאב אחד העובדים שעבד שם יותר מ-35 שנה, עד הסגירה.

מרביתם דרשו להישאר בעילום שם, מחשש שהדבר יפגע במאבק שהם מנהלים בימים אלו מול הנאמן וכונס הנכסים, שמונו למכור את המפעל לאחר סגירתו, לקבל את יתרת הפנסיה והפיצויים המגיעים להם על פי חוק. 

עובדים נעלמו במכלי גז

בשנות ה-60 רכש את המפעל איש העסקים היהודי אמריקאי ג'ון פרבר, בעליה של חברת האחזקות ICC  , שבסיסה בניו-יורק. בשנות ה-70 הורחבה הפעילות גם לייצור PVC,  שהפך למצרך מבוקש בעולם. עד מחצית שנות ה-80 הביא המפעל לבעליו רווחים אדירים, ולתושבי האזור הפכה ההשתלבות בו מצורך לשאיפה. מספר אחד העובדים הוותיקים: "כל עובד רצה שהבן שלו והנכד שלו יגיעו לעבוד כאן. התחושה היתה שאם אתה בתעשיות אלקטרוכימיות, אתה יכול להיות רגוע, אתה מסודר לכל החיים".

ב-83' נקלע המפעל לראשונה לקשיים כלכליים, אבל הרווחים האדירים שצבר, לצד סיוע כספי של מיליוני דולרים מהמדינה, אפשרו לו להיחלץ מהמשבר ואף לממש תוכנית השקעות בהיקף של עשרות-מיליוני דולרים, שכללה הקמת פסי ייצור חדשים