אהוד אולמרט היה נרגש. "זוהי החלטה היסטורית", הוא הכריז בישיבת הממשלה שנערכה ב-1 באפריל, "החלטה שתיצור מציאות חדשה. זהו אחד הנושאים החשובים ביותר שבהם עסקה הממשלה מאז הקמתה"; עמיר פרץ, אז שר הביטחון, החרה החזיק אחריו: "מדובר במהלך אסטרטגי ראשון במעלה"; אפילו שמעון פרס המנוסה, אז המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל, היה אחוז התלהבות. חזונו של דוד בן-גוריון עשה צעד חשוב קדימה עם הענקת "מנוף כלכלי וחברתי מהמעלה הראשונה לנגב".

מה שיצר את תמימות הדעים הנדירה והנלהבת הזו היה ההחלטה להקים את "עיר הבה"דים" בצומת הנגב. מדובר בהעתקת בסיסי ההדרכה הצה"ליים, שממוקמים כיום ברובם במחנה צריפין, לדרום השומם. ב"עיר", המתוכננת לקום ב-2011, אמורים לפי התוכניות לשרת לא פחות מ-11 אלף חיילים, וביניהם מאות רבות של אנשי קבע, שיחד עם משפחותיהם, מקווים מקבלי ההחלטות, יעקרו דרומה.

העובדה כי הבסיס המתוכנן שוכן בסך-הכול כשמונה עד עשרה קילומטרים מהמועצה התעשייתית רמת חובב, כשחלק נכבד מהזמן הרוח נושבת מאזור המפעלים לכיוונו, לא העיבה על השמחה הכללית. הנזק שגורמת הפליטה מרמת חובב לבריאות תושבי הסביבה נחקר זה זמן רב, ובמהלך השנים התגלו ממצאים מדאיגים. למרות זאת החלטת הממשלה גובתה בתמיכתם של משרדי הבריאות, הגנת הסביבה וחיל הרפואה. מן העבר השני איימו מומחי בריאות בנזקים בריאותיים קשים.

כעת, על רקע הדברים, מתארגנת קבוצת אבות לילדים העתידים לשרת בצה"ל כשעיר הבה"דים כבר תפעל, למאבק. אם יוקם הבסיס במתכונת המתוכננת, נסרב לשלוח את ילדינו לשרת באזור, הם אומרים. צה"ל, שידע בעבר קריאות לסרבנות על רקע פוליטי, משמאל ומימין, ייאלץ להידרש לקריאה שנובעת מטעמי איכות הסביבה ובריאות הציבור.

האבות, ביניהם גם קצינים בכירים במילואים, מסרבים בתוקף להשתמש במונח "סרבנות", בשל האסוציאציה הפוליטית הנודפת ממנו. עם זאת, סיסמת הקמפיין שלהם - "עיר הבה"דים - פקודת חיסול לבן שלי" - בוטה וחריפה, לא משאירה הרבה תהיות מה על ההורה לעשות. הם לא מתכוונים לחכות עם המאבק עד תחילת העבודות בשטח, אלא להשיק את הקמפיין כבר עכשיו. כך, למשל, הם מתכוונים לבקר בבקו"ם עם תחילת הגיוס הקרוב, ב-12 ביולי, יחד עם סטודנטים מארגון "מגמה ירוקה", ולדבר על הנושא עם המתגייסים הנרגשים. במקביל שוקל ועד ההורים בתל אביב, התומך במאבק, לעתור לבג"ץ בשיתוף "מגמה ירוקה" .

"אנחנו רוצים שהילדים יתגייסו, שישרתו את המדינה, אבל אני אעמוד כחומה בצורה ולא אתן לילדים להגיע לעיר הבה"דים", אומר עו"ד יעקב קראוס, יו"ר ועד ההורים בתל-אביב. בנו לומד כעת בישיבת הסדר ומתכנן לבחור במסלול עתודה אקדמית - מסלול שעתיד להביא לגיוסו כשעיר הבה"דים כבר תעמוד על תלה. "כדי שהם לא יסרבו פקודה, נחסום את האוטובוסים מלעבור. אם זה לא יעזור, והילד יצטרך לעבור - הוא ישב בכלא. אני לא אשלח אותו למקום שבו חלילה יקרה לו משהו. אני לא סומך על הצבא שיגיד לי 'זה בסדר', כשיודעים שהמקום עלול לגרום לבעיות בריאותיות. התחנכנו לתרום ולתת למדינה, וכולנו שירתנו בצבא. אני הייתי בצנחנים, ואת ילדיי חינכתי לתרום למדינה ככל שהם יכולים. קשה לנו להגיד, 'אומר לבני לסרב פקודה', אבל אני לא מאמין שמישהו מההורים ישלח את ילדו לכבשן האש".

תדע כל אם עברייה

הניסיון להבין מאנשי מקצוע את ההשלכות שעלולות להיות לשהייה באזור רמת חובב על החיילים, היא עניין מתסכל מאוד. משרד הבריאות, למשל, תמך בתוכנית, אבל למנהל רישום הסרטן הלאומי, ד"ר מיכאל ברחנא, שהוא פקיד בכיר במשרד, דווקא יש דעה אחרת. כחודש לפני החלטת הממשלה הוא פרסם מאמר יוצא דופן ב"הארץ", תחת הכותרת "סכנת נפשות בנגב", שבו תהה על אנשי המקצוע שהחלו לצדד ברעיון לאחר שבעבר שללו אותו בתוקף. "אין גבול לאיוולת שבהפקרת ילדינו בעיר הבה"דים שמתכנן צה"ל", הוא קבע. ברחנא רמז כי ההתעקשות על המיקום נובעת מאינטרסים כלכליים של גורמים שונים, כשמנגד יפסידו "קודם כול ילדינו, ובעקבותיהם הוריהם וסביבתם הקרובה בנזקים בריאותיים חמורים. לאחר מכן נפסיד כולנו בריבוי נכויות שייפלו למעמסה על החברה". בפרפרזה על סיסמתו הנודעת של בן-גוריון סיכם ברחנא: "תדע כל אם עברייה המפקירה גורל ילדיה לשרת בעיר הבה"דים בצומת הנגב כי טעות מרה היא עושה".

פנייה אל אנשי איכות הסביבה אינה מניבה תוצאות ברורות יותר: המשרד להגנת הסביבה מצדד בעיר הבה"דים בהסתמך על הסכם הגישור שאליו הגיע עם המפעלים ברמת חובב בעניין לטיפול במזהמים ובפליטה. מומחי עמותת אדם, טבע ודין גורסים מהעבר השני כי ההסכם אינו נותן "ערובה מספקת לכך שהמפגעים הסביבתיים לא יפגעו באיכות החיים ובבריאותו של הציבור בכלל ושל חיילי עיר הבה"דים בפרט".

הניסיון להבין מסתבך עוד יותר כשמתברר, כפי שנחשף בתחקיר G לפני כחודשיים, שלמומחים מסוימים שעוסקים בנושא קשרים כלכליים עם בעלי המפעלים: ראש המרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות למשל, פרופ' מנפרד גרין, ביצע עבודה בעבור מפעל של האחים עופר, המחזיקים גם במפעל ברמת חובב - תמורת סכום שאותו הוא מסרב לחשוף.

מחקר של המרכז האפידמיולוגי בבית החולים סורוקה מצא שיעור גבוה של מומים מולדים, בעיות נשימה ובעיות אחרות בסביבות רמת חובב, אולם לא חריגה בהיקף תחלואת סרטן. ממצאי המחקר הזה משמשים את שני הצדדים: האופטימיים מובלטים על-ידי מועצת רמת חובב, הפסימיים על-ידי הירוקים.

ובמקום שבו גם המומחים חלוקים בדעתם, האבות מתקשים להבין את ההחלטה לשלוח את ילדיהם למקום שעלול להיות מסוכן. "אנחנו דורשים שיהיה גוף מדעי בלתי תלוי", אומר אורי מרמור, רופא עיניים ואב לבן 15. "שיבצע מחקר פרוספקטיבי, לא מחקר רטרוספקטיבי שייערך בדיעבד".

כמו אצל ברחנא, גם האבות חוששים שההחלטות סביב עיר הבה"דים התקבלו בשל סבך אינטרסים מגוון וקשה לפענוח. "תהליך קבלת ההחלטות הוא עם המון חורים ותהיות", אומר ויקי קימלמן, אב לשלוש בנות, הצעירה שבהן בת 14. "השיקולים נראים לפעמים כמו שיקולים זרים, כאילו משחקים ראש קטן".

מרמור: "כנראה יש המון סיבות וגורמים להחלטה. ישנה איזו התעקשות, שרומזת שהרבה גורמים חברו כדי לקבוע את שנקבע. בשנים האחרונות הופעל לחץ כבד על המפעלים באזור לבצע שיפורים, להתכופף בפני תקינות וכן הלאה. זה עולה להם הון עתק. כל עוד עומדים להם עם חרב על הצוואר, אין להם ברירה והם עושים את זה. ברגע שתקום עיר הבה"דים, זה ייתן להם לגיטימציה, כי 'הנה, אם הצבא הביא לשם חיילים אז בטח הכול בסדר'".

הדקה ה-90

כשהאבות נשאלים על עיתויו של המאבק, לפחות ארבע שנים לפני שהחייל הראשון יחצה את הש"ג, הם מסבירים כי לתחושתם הם נמצאים כבר בדקה ה-90. "אני לא רוצה שבדיעבד נצטער ונגיד 'חבל שלא עשינו'", אומר מרמור. "בשלב מסוים יהיה מאוחר מדי: יושקעו מיליארדים, ואף אחד לא יזיז את מה שכבר נבנה. עכשיו עוד לא מאוחר".

"השנה הנוכחית היא מבחינתנו הזמן לפעול", אומר ישראל גונן, בעל סוכנות לביטוח ואב לשלוש בנות, הצעירה שבהן בת 8. "לפעול משפטית וציבורית. כל אחד מאיתנו צריך להתפרנס, אבל אסור לנו להרים ידיים ולהגיד 'אין מה לעשות'. החלטנו לצאת מהאדישות, לשם שינוי, ולהגיד 'ניסינו'".

בהודעת הממשלה על הקמת עיר הבה"דים נכתב: "מהנתונים שנאספו ב-16 החודשים האחרונים עולה שאיכות האוויר בצומת הנגב טובה במיוחד, ומספר החריגות מהתקן אפסי". באותה נשימה, בנספח להחלטה, נקבע כי משרד הבריאות יערוך סקרים מתמשכים כדי לבדוק קשר בין חשיפה לזיהום לבין מחלות במערכת הנשימה, מומים מולדים וסרטן. במקביל, חיל הרפואה יבצע סקר על בריאותם של החיילים בעיר הבה"דים, הליך שיסתיים עשר שנים לאחר ההקמה.

"העובדה שיש הסכמה לבצע סקר בריאותי שיימשך מספר שנים", מסיק קימלמן, "אומרת שיש חשש. ואם יש חשש, את הסקר צריך לעשות לפני ההקמה ולא אחריה".

מרמור: "הגישה של המערכת היא לקחת חיילים לכמה שנים ולהפוך אותם לשפני ניסיונות - לראות אם בתום תקופת המחקר יקרה להם משהו. זה נפלא מבינתי: בתור רופא אני יכול לומר שאין כמו רפואה מונעת. אנחנו מבקשים לעשות כאן מהלך מניעתי, ולו מחמת הספק, ויש פה יותר מספק. שמענו דברים מהמדען הראשי של משרד הבריאות בתחום הסרטן, וישנו המחקר של המרכז האפידמיולוגי בסורוקה".

אומרים שעיר הבה"דים תפריח את הנגב.

מרמור: "אנחנו לא נגד פיתוח הנגב, אנחנו מאוד בעד - אבל אנחנו גם בעד לא לקחת סיכונים מיותרים. יש חלופות שיתרמו באותה מידה לפיתוח הנגב ולא יעמידו בסיכון את בריאות הילדים. אנחנו לא רוצים להסית או להמריד, אבל אם לא ייענו הדרישות המאוד הגיוניות שלנו, ויגידו לבן שלי ללכת לשם, אני אהיה בדילמה אמוציונלית מאוד גדולה, מבחינת האחריות שלי כאבא לבנו. אני חושב שהוא צריך לתרום את חלקו בהגנת המולדת, אבל לשלוח אותו למקום שיכולה להיות בו סכנה לבריאותו? אני מקווה שלא אצטרך לעמוד בפני הדילמה. אני מקווה שאם יגיעו לאוזני ראש הממשלה ההיסוסים של הציבור, אנשים יתעשתו וישנו את דעתם".

קימלמן מכוון את הביקורת שלו לעבר צה"ל: "בדרך כלל אני די טולרנטי לגבי טעויות. טעויות יכולות להיעשות. כאן אני מודאג ממגמה מסוימת של התעלמות מסכנה שניתנת למניעה. כל מה שקשור לקרבות ולמבצעים אנחנו מבינים - זה חלק ממה שאנחנו יודעים שעושים בצבא. אנחנו רוצים לראות אותם בריאים ושלמים, אבל אנחנו יודעים שזה חלק מהתפקיד שלהם בהגנת המדינה. אבל לא מקובל שמהלכים שאפשר לקרוא להם מנהלתיים, יהיו כרוכים בסיכון חיים.

"יש פה מין פרדוקס: למבצעים צבאיים הצבא חושש להוציא חיילים, פן הם ייהרגו בקרב. כאן מסתמכים על זה שאתה לא יכול להוכיח שיש קשר בין האזור הזה לתחלואה. זאת לא ההתנהגות שהייתי מצפה לה. הצבא צריך, מבחינה ערכית-מוסרית, לומר 'ולו רק בגלל שיש את האפשרות לסכנה, אני מוכן לשקול חלופות אחרות'".

תמרור אזהרה

פרשת הצלילות של אנשי השייטת בנחל הקישון משמשת תמרור אזהרה לאבות, דוגמה להשלכותיה של הרעלה סביבתית על חיילים. בקישון, הם מציינים, צללו מעט מאוד חיילים; בעיר הבה"דים ישהו אלפים רבים. תמיכה הם קיבלו מיובל תמיר, שהוביל את מאבקם של אנשי השייטת. עיר הבה"דים, הוא טען, עלולה להפוך ל"אסון הקישון הבא".

"אחרי מה שהיה בקישון", אומר קראוס, "לא נסכים שיעשו על ילדינו ניסיונות באזור רמת חובב. גם בקישון אמרו, 'אין שום בעיה, הכול בסדר, אפשר להתאמן שם, לא נגרם שום נזק', ותראה לאן הגיעו החיילים שהיו שם".

המדינה לא מכירה בכך שהצלילות בקישון גרמו למחלות החיילים.

"זו באמת בעיה: המדינה לא מסוגלת לקחת אחריות ולומר 'טעינו'. ואם היא לא מסוגלת לעשות את זה בקישון, האם היא תיקח אחריות בבוא היום למה שיקרה בעיר הבה"דים?"

רפי רגב, מנהל בקרת איכות בחברת הייטק, היה בעברו חובל שצלל בקישון. הוא הצטרף למאבק האבות, אף שגם אם יגיעו ילדיו לעיר הבה"דים, הם יהיו בו מילואימניקים. "קורס חובלים", הוא מספר, "הפסיק להתאמן בקישון בתחילת 1980 בעקבות אנשים שחלו. השייטת המשיכה להתאמן שם. באותו החיל, עם אותם מפקדים, החליט מישהו שקורס חובלים לא צריך להתאמן בקישון, ושהשייטת יכולה. נראה כאילו הצבא לא הפנים את העובדה שבאמת שצריך לפעול כדי שלא תיווצר סיטואציה כזו פעם נוספת".

לבעלי הרקע הצבאי בקרב האבות קשה במיוחד עם ניחוח הסרבנות העולה מהקמפיין. מוטי ארד, למשל, עד לפני שש שנים איש קבע במודיעין, מזדהה עם רוב המסרים, אך מהקריאה לילדים שלא לשרת באזור הוא מסתייג. מצטרף אחר בעל עבר צבאי הוא ארז מוסינזון, סא"ל במיל' בחיל חימוש, והיום מנהל המחלקה הלוגיסטית בשטראוס. מוסינזון שירת בין היתר בבסיס צבאי ששכן שניים ולצי קילומטר מרמת חובב ופונה בעקבות תלונות של חיילים.

בסוף הילדים יחליטו

בסופו של תהליך, יודעים האבות, אם החלטת הממשלה לא תשתנה חרף המחאה, תהיה יכולתם להשפיע על ילדיהם מוגבלת למדי. חוסר אכפתיות של חיילים שיישלחו לרמת חובב הוא מבחינת האבות רק עוד נימוק לצאת למאבק. מודעותם של הילדים לנושא, מסבירים האבות, נמוכה למדי, ואסור שההחלטה תישאר בידיהם.

"זו בדיוק הסיבה שאנחנו, בוגרים ולמודי ניסיון, צריכים לקחת את האחריות", אומר מרמור, "האחריות היא שלנו ולא של הילדים, גם כשהם יהיו בני 18".

קראוס: "ילד שמתגייס לצבא אומרים לו 'תלך', אז הוא הולך. הוא רוצה להילחם, והוא רוצה לעשות הכול. הוא לא בודק ולא בוחן מספיק את הסיכונים שיש במקום. לכן אנחנו ההורים יושבים עכשיו, כמה שנים לפני שהילדים מתגייסים, ורוצים למנוע מצב שבו עיר הבה"דים קמה והופכת לעובדה מוגמרת, כי אז ילדינו יגידו, 'נו, מה אתם רוצים, הרי הצבא הקים שם את עיר הבה"דים - מה, הצבא רוצה להרוג אותנו? ודאי שלא - אז למה שלא נלך?'"

גונן: "הרי גם אנחנו שירתנו בכל מיני מקומות, וגם אותנו הובילו לכל מיני שטויות. בצבא אתה צעיר, אתה לא שואל שאלות, אתה לא בודק, וגם אין לך האמצעים לבדוק. המפקד אמר, אז המפקד אמר - כל מפקד זוטר נהיה חצי אלוהים בצבא".

"אני", מתוודה קימלמן, "עדיין לא העליתי את העניין הזה ליד הילדות שלי".

למה?

"אולי קצת בגלל נאיביות: אני עוד מאלה שרוצה לראות את הצבא כגוף שמקבל את הילדים ועושה את המקסימום כדי לשמור עליהם, ולא הייתי רוצה שהילדות שלי, בכמה שנים שנשארו להן עד הגיוס, יגדלו בתחושה שהן עומדות להיות מועברות לאיזה שהוא גוף שמתנהל בחוסר אכפתיות. יש מסביב שיקולים נדל"ניים ופוליטיים ועסקיים, והרשימה עוד ארוכה. אני דווקא מכבד את זה: גם השיקולים האלה לגיטימיים, הם חלק מהחיים. אבל הצבא, בעיניי, צריך לעמוד מעל לכל זה. לפני שבועיים היה ראיון עם פרופ' אסא כשר, שחיבר את הקוד האתי של צה"ל. כשהוא נשאל במה נבדל הקוד האתי הצה"לי לעומת מדינות אחרות, הוא הזכיר שתי נקודות עיקריות: טוהר הנשק, וערכם של חיי אדם. זו בדיוק הנקודה שבה אני מצפה שהצבא יהיה שונה מכל שאר הגופים שצריכים להחליט. דווקא בגלל זה חורה לי שהצבא מתייחס לזה בקלות ראש. התחושה היא שהקוד האתי הצה"לי נפרץ".

גונן: "לא באנו לשלול שום דבר ולא לפסול שום דבר, אלא רק לבקש לבחון את הדברים בצורה יותר מעמיקה, כדי שלא נבוא בעוד עשר או עשרים שנה ונבכה על דברים שיתגלו אז. אנחנו כבר התבגרנו, ראינו משהו בחיים, ואנחנו חושבים שעוד קצת זהירות למען הבריאות היא לא דבר שיכול להזיק לאף אחד".