אף אחד עוד לא מת בגלל עטיפה של מסטיק

לפני כמה שנים נכחתי בטקס הענקת פרסים לפעילי וארגוני איכות סביבה, שארגן המשרד לאיכות הסביבה. השר לאיכות הסביבה דאז, צחי הנגבי, אמר שלדעתו מצב איכות הסביבה בישראל השתפר מאוד: בזמן האחרון הוא רואה הרבה פחות עטיפות של מסטיקים בחופי הים. מיד לאחר מכן העניק השר פרס לפעיל איכות הסביבה המצטיין – טיפוס תמהוני, שרוב זמנו אורב לאנשים, תופס אותם זורקים בדל סיגריה ברחוב וקונס אותם. מה שהפתיע אותי לא היתה בורותו (או בורותו לכאורה) של השר, אלא שכל הטקס הזה עבר בשקט, בלי מחאה.

מפסידים במלחמה

הסתירה בין תדמית נושא איכות הסביבה, היחס אליו וההשקעה בו, לבין המציאות בה אנו חיים, מאפשרת לקבוע די בבטחון שהתנועה למען איכות הסביבה בישראל נכשלה בהעברת המסר: אם נסתכל על הנתונים, נגלה שכשמונה מכל עשרה אנשים בישראל שמתים מוות לא טבעי בטרם עת, שחולים ומאושפזים, הם קורבנות של אי שמירה על איכות הסביבה - הפיכת הסביבה שלנו לפחות ופחות מותאמת לחיי בני אדם: האוויר, המים והצמחים שבסביבה שלנו אינם מותאמים עוד לגופנו, וגורמים לנו לחלות ולמות בטרם עת. אולם, לנושא איכות הסביבה יש עדיין תדמית של נושא שולי, עיסוק לילדים צפונבונים תמהוניים, אוהבי טבע, יפי נפש, תמימים, מלטפי פרחים ומחבקי עצים, שמתרגשים מכך שיש עטיפות במבה על החוף ומכך שכורתים עצים, בזמן שאנשים מתים סביבם מפיגועים, תאונות דרכים ומחלות. חלק קטן מתקציב המדינה מושקע במשרד לאיכות הסביבה, ומתוך תקציב המשרד לאיכות הסביבה חלק קטן מושקע בהפחתת סימפטומים של הבעיות האמיתיות. המנהיגים שלנו, לא רק שלא מונעים את הידרדרות המצב, ולא תומכים במאבקים החשובים לשמירה על חיי האזרחים, אף נותנים מענקים של מאות מיליוני שקלים בשנה לתעשיות שנגדן הארגונים למען איכות הסביבה מוחים, התעשיות שאחראיות ליצירת סביבה שאינה מותאמת לחיי אדם. אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת חורמה ביו-כימית שמנהלת מדינת ישראל נגד אזרחיה: השלטון, אשר סיפק לנו מסכות אב"כ עקב איום לכאורה מצד סדאם חוסיין, בו בזמן סבסד ועדיין מסבסד את אלה שממלאים את המים, האוויר והמזון שלנו בכמות כזו של רעלים מסוכנים שסדאם לא היה יכול לחלום עליה. כותרות העיתונים עוסקות במאתיים הישראלים שמתים כל שנה בידי אנשי החמאס, ומתעלמות מאלפיים הישראלים שמתים בכל יום בידי אנשי החמ"ס (חומרים מסוכנים).

המושחתים והירוקים הקיצוניים

האשמה היא אולי של המנהיגים והתעשיות המזהמות, אבל האחריות היא של כולנו, ובמיוחד של אלה שבחרו להוביל את המאבק – הארגונים למען איכות הסביבה. את האחרונים אפשר לחלק לשתי קבוצות, למרות שההפרדה לא ברורה לחלוטין: הקבוצה הראשונה היא של הארגונים (והמפלגות) הגדולים, החזקים והמתוקצבים בידי השלטון, שהשתלטו על תחום "איכות הסביבה" בישראל מבחינה לוביסטית, תקשורתית וחינוכית, הגיעו לכל תלמיד בישראל ודיברו בדרך כלל על שטויות כמו שמירה על פרחי בר, תוך התעלמות מהבעיות האמיתיות - בכדי לא להרגיז אנשים בעלי כוח והשפעה, שייסדו אותם ומממנים אותם. בקבוצה השניה יש כמה ארגונים קטנים ועניים יחסית, שבהם נמצא אנשים רציניים ומחויבים יותר, או לפחות מפוקסים קצת יותר על הבעיות האמיתיות, כמו "פעולה ירוקה" ו"מגמה ירוקה". כמובן, שארגונים קטנים אלה הם שבאמת מצליחים להלחיץ לפעמים את אנשי החמ"ס והפוליטיקאים שבכיסם. הבעיה היא, שגם ארגונים אלה נגררים לרוב להפרדה המלאכותית שעשה הממסד בין "בריאות הציבור" ו"איכות הסביבה" (משל, על-ידי הפרדה בין משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה) ולאיחוד קמפיינים של הגנה על חיי הציבור עם פרויקטים של ניקיון הסביבה, ומארגנים מבצעים לניקיון חופים באותה נשימה עם מאבק ב"חיפה כימיקלים". הקשר בין "סביבה ירוקה" או "סביבה נקייה" לבין "סביבה מותאמת לחיי אדם" עשוי להיות מבלבל עוד יותר עבור הציבור, כשמדובר במאבקים כמו חוצה ישראל, חירייה ורמת חובב. בעיה חמורה יותר של היא התדמית הקיצונית שיוצרים לעצמם לעיתים ארגונים אלה, שלא לצורך.

כדור הארץ לא צריך שיצילו אותו

בכדי שהמסרים שלנו יעברו לציבור, ובכדי שנוכל להשפיע ולשנות, עלינו לשנות את עולם המושגים שלנו: לוותר על המושגים "איכות הסביבה", "ירוק", "ריאה ירוקה", "הרס הסביבה", "הרס כדור הארץ", "כריתת עצים ופרחים" ו"שטחים פתוחים" - ולהתחיל לדבר על "בריאות הציבור", "חיי אדם", "סכנה לציבור", "סרטן", "מוות", "ילדים נכים" "רעלים". . . מעבר לכך שהדיבורים על "הרס כדור הארץ" פוגעים במאבקים שלנו, ומחזקים את הסטיגמות שיש עלינו, הם באמת מגוחכים: בני האדם לא הורסים את כדור הארץ, לא פוגעים בו, לא משחיתים אותו, ואין מפני מה להציל אותו; כדור הארץ לא נפגע בגלל תקופת קרח או התחממות גלובלית, ולא אכפת לו אם עוטפת אותו שכבת אוזון או לא, או אם בנוסף לסלעים ולחול יהיו עליו גם הרים של פלסטיק ובטון במשך מיליארד שנה. אנחנו לא פוגעים בכדור הארץ - אנחנו פשוט הופכים אותו לפחות מותאם לחיי אדם. אנחנו לא הורסים את הסביבה - אנחנו מכניסים לסביבתנו חומרים הרעילים לגופנו והורגים אותנו.

אנשים לפני צמחים

בנוסף לשינוי עולם המושגים, עלינו להגדיר לעצמנו מי אנחנו, להפריד בין קמפיינים שונים, ולהחליט לאן אנחנו שייכים: להחליט, האם אנחנו אוהבי טבע וחולי ניקיון שרוצים פארקים יפים לטייל בהם - או אנשים שלא רוצים שהילדים שלהם ימותו מסרטן בגיל עשרים ממה שחברת החשמל הכניסה לאוויר שהם נושמים ובגלל מה ש"כימיקלים לישראל" הכניסה למים שלהם. אם אנחנו שייכים לקבוצה השניה, אז הדוברים של המאבקים שלנו לא צריכים להיות היפים חמודים בטי שרטס, שידברו על כך שכביש חוצה ישראל פוגע בצמחיה ובשטחים הפתוחים – אלא ילדים קרחים שגוססים מסרטן, נכים, אלמנות ויתומים, רופאים ומומחים לתחבורה – שיסבירו שהמשמעות של כביש חוצה ישראל היא שבכל שנה יהיה בישראל עוד מאה מתים ואלפיים נכים מתאונות דרכים ושמונת אלפים ילדים חולי אסטמה, כי ככל שיש יותר כבישים יש יותר מכוניות, ואז יש יותר תאונות דרכים, יותר רעלים מסרטנים באוויר שנכנסים לריאות של הילדים שלנו, יותר פקקים ויותר בעיות חנייה, והפתרון היחיד הוא עידוד והשקעה בתחבורה ציבורית.

מי שמתנגד לתאונות דרכים, סרטן ומחלות לב – שיקום!

בסוף התהליך של שינוי עולם המושגים והגדרת הקמפיינים, עלינו להפסיק להיות ארגונים לאיכות הסביבה או ארגונים לשינוי סביבתי/אקולוגי, ולהתחיל להיות ארגונים למען בריאות הציבור, ארגונים נגד סרטן וארגונים נגד תאונות דרכים. כיום, אלה שעומדים בראש ארגונים כאלה הם לפעמים האחראים למפגעים, המנצלים בציניות את בורות הציבור וחוסר מקצועיותם של הארגונים. מאחורי "אור ירוק", המצהירה על עצמה כעמותה נגד תאונות דרכים ללא מטרות רווח, עומדים בעלי אינטרסים הקשורים בלובי נגד תחבורה ציבורית: חברות סלילת כבישים  (כמו "דרך ארץ"), יבואני מכוניות, חברות הדלק, יצרני אביזרי ושירותי רכב ואינטרסנטים אחרים, הפועלים למען מדיניות של סלילת יותר כבישים והורדת המס על קניית מכוניות – המדיניות ההפוכה מזו הנדרשת על מנת לצמצם את תאונות הדרכים, הזיהום, הפקקים ובעיות החניה. ומאחורי "הפורום למניעת מחלות לב וכלי דם" עומדות חברות שמייצרות את המזון שגורם למחלות האלה ומעודדות את צריכתו.

תועלת גדולה מנזק

ארגון יעיל צריך לבדוק את עצמו כל הזמן: את המסרים, את דרך הפעולה, מה עובד ומה לא עובד, לבדוק אם הוא מדבר בשפה של הקהילה בה הוא חי או בשפה שרק הוא מבין או מתחבר אליה, לבדוק אם הוא יוצר הסכמה או התנגדות, לבחון את ההתקדמות שלו, בעיקר מבחינת מספר הפעילים הרציניים – ומה נדרש בכדי להגיע לשלב הבא. הוא צריך להגדיר לעצמו את מטרותיו ומה נדרש בטווח הקצר על מנת להגשים אותם בטווח הארוך, לשמור על גמישות ופתיחות. יש לזכור, שבכך שלקחנו על כתפינו את האחריות לשנות דברים מסוימים, הורדנו, לכאורה, את האחריות והלחץ מעל כתפי הציבור הרחב, החש כי הנושא בטיפול, וכך החרפנו את הבעיה החברתית המרכזית, שהיא אי לקיחת האחריות. על מנת לאזן את הנזק שאנו גורמים אנחנו חייבים להיות אפקטיביים בפעילותנו לתועלת הציבור. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי הציבור זה אנחנו, והפעילות שלנו היא פעילות של עמידה על זכויותינו: הזכות שלא ירעילו את האוויר, המים והמזון שנכנס לגופנו, הזכות שיעשה שימוש לטובתנו ולא לרעתנו במסים שאנחנו משלמים.